עדים זוממין: הבדלים בין גרסאות בדף

עדים שיש נגדם עדות, שלא היה באפשרותם לראות את הדבר שעליו הם העידו מאחר שהם היו במקום אחר בזמן התרחשות הדברים.

הגדרה

עדים שהעידו על התרחשות דבר בתאריך מסויים ובמקום מסויים, ובאו עדים אחרים ואמרו: "באותה שעה עמנו הייתם במקום אחר, המרוחק מהמקום עליו אתם מעידים, ולא יכולתם לראות את הדבר שאתם מעידים עליו", הרי העדים הראשונים הם עדים זוממין.

לדוגמא: עדים שבאו ואמרו: "ראינו שפלוני הרג את הנפש ביום פלוני, במקום פלוני". ובאו עדים אחרים ואמרו: "מעידים אנו שאתם עצמכם הייתם עמנו באותו היום במקום אחר, המרוחק מהמקום עליו אתם מעידים, ולא יכולתם לראות את הדבר שאתם מעידים עליו, והיאך אתם מעידים".

יש לשים לב להבדל שבין עדים זוממין לעדים מוכחשים. בעדים מוכחשים ההכחשה היא במעשה אך לאו דווקא בעדים, לעומת הזמה שעיקרה שהעדים עצמם לא היו בשעת המעשה באותו המקום, גם אם יתכן שהמעשה נכון.

הדין

דינם של עדים זוממין: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". כלומר, מקיימים בהם מה שרצו לגרום לנידון בעדות שהעידו עליו, שאם רצו לחייב את הנידון סקילה - הם נסקלים, ואם רצו לחייבו מלקות - מלקים אותם; ואם רצו לחייבו ממון - מחייבים אותם לשלם, וכיוצא בזה.

מקרים בהם לא מענישים את העדים באותו העונש שזממו

המשנה בתחילת מסכת מכות מפרטת מספר מקרים בהם לא עושים לעדים את מה שזממו:

• עדים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה אינם נעשים חללים במקומם, שנאמר "ועשיתו לו כאשר זמם" ודורשים "לו" ולא לבניו, ולפיכך אי אפשר להענישו בפסול יוחסין שיפגע גם בבניו, אלא הוא לוקה ארבעים (בטעם המלקות מביאה הגמרא את דברי עולא (מכות ב:) שדורש רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מהפסוק "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע").

• עדים שהעידו על אדם שרצח בשגגה והוא חייב גלות, אינם גולים במקומו שנאמר "הוא ינוס" ודורשים "הוא" ולא זוממים. אלא לוקין ארבעים כדלעיל.

במסכת סנהדרין צ: מובא:

• עדים שהעידו על כהנת ארוסה שזנתה אינם נענשים בשריפה החמורה כדינה, אלא בחנק הקל כדין הבועל, מכיון שכתוב "ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו" ודורשים "לאחיו" ולא לאחותו, שבמקרה ויש עונש לאשה ולאיש כאחד מקבלים את עונשו של האיש.

הגמרא בתחילת מסכת מכות (מכות ב:) מפרטת עוד 3 מקרים שבהם לא עושים לעדים הזוממים מה שזממו:

• עדים שהעידו על אדם שהרג שורו אדם, אינם משלמים את הכופר, משום שכופר עניינו לכפרה והם אינם בני כפרה (לפי הרמב"ם במקרה זה הם לוקין, אך הרמב"ן חולק).

• עדים שהעידו שאדם גנב וכתוצאה מכך יצטרך להמכר לעבד עברי אינם נמכרים במקומו משום שנאמר "ונמכר בגנבתו", ודורשים "בגנבתו" ולא בזממו.

• לפי רבי עקיבא עדים זוממין שהודו על מעשיהם לפני בית דין אחר קודם שהועמדו על כך בדין פטורין, משום שדין עדים זוממין הוא קנס ומודה בקנס פטור.

זמן החיוב

עד זומם חייב דווקא אם הוזם לאחר שנגמר הדין על פיו, אך לפני שהדין התבצע, וזאת מדרשת הפסוקים "נפש תחת נפש", שצריך שכבר יווצר חיוב נפשות על פיהם, ומצד שני כתוב "כאשר זמם לעשות לאחיו", משמע שאחיו עדין קיים ולא שכבר נהרג. זאת בניגוד לדעת הצדוקים שמחייבים עדים זוממין שכבר נעשה הדין על פיהם.