מועדים ותעניות: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת המושג

בערך זה יידונו ההלכות הנוגעות לעניני רפואה, שהם מיוחדים למועדים ולתעניות. הנושאים ההלכתיים הנוגעים לחולים ולרופאים יידונו לגבי יום-טוב וחול-המועד באופן כללי, וכן לגבי הענינים המיוחדים לכל מועד ולכל תענית בנפרד. בגלל ריבוי ההלכות הנוגעות לפסח וליום-הכיפורים - נידונים ענייני מועדים אלו בערכים נפרדים.

פרטי דינים רבים בעניני רפואה משותפים למועדים ולהלכות שבת, והם יידונו בערך שבת. כמו כן הענינים המיוחדים לאישים ולמצבים מוגדרים, שנידונים באופן ייחודי באנציקלופדיה זו, נידונים בהם ענייני המועדים השייכים להם בערכיהם המיוחדים.

יום-טוב

כללי מספר ימים בשנה נקראים בתורה בשם מועדים ואלו הם: ראשון ושביעי של פסח, ראשון ושמיני של סוכות, שבועות, ראש השנה ויום-הכיפורים. כל אלו נקראים בלשון חז"ל ימים טובים, ובדברי קבלה גם ימי הפורים נקראים ימים טובים^[1]. כל המועדים נקראים בתורה גם מקראי קדש וגם שבת, מלבד יום-הכיפורים שנקרא שבת שבתון.

בחלק זה יידונו הענינים הנוגעים לרפואה, המשותפים לכל הימים הטובים. פרטי הדינים המיוחדים לכל מועד יידונו בנפרד בערך זה.

ערבי ימים-טובים

הקזת דם בזמן התלמוד אסרו חז"ל להקיז דם בערב חג השבועות משום סכנה, שבו יצא מזיק לעולם ששמו טבוח^[2], וגזרו חכמים שלא להקיז דם בכל ערבי ימים טובים^[2]. יש מי שכתב, שערב ראש השנה וערב יום הכיפורים אינם בכלל האיסור^[3].

יש הסבורים, שדין זה נכון גם בימינו, ואסור להקיז דם בכל ערבי ימים טובים^[4], פרט לערב יום-טוב האחרון של פסח, שאינו רגל בפני עצמו^[5]. אבל אם חל יום-טוב ביום ראשון בשבוע, מותר להקיז בערב שבת שלפניו^[6]. יש מי שכתב, שכן צריך להיות מנהג האשכנזים^[7]. אכן, אם יש חשש סכנה בהימנעות מפעולה זו בערבי ימים טובים, מותרת ההקזה בערב יום-טוב גם לשיטה זו^[8], ואפילו בערב שבועות^[9]; ויש הסבורים, שבימינו לא חל דין זה כלל, ומותר להקיז דם לרפואה בערבי ימים טובים^[10], משום שלשיטתם נאמר דין זה דווקא לימי התלמוד^[11], או שכיוון שדשו בה רבים, הרי שומר פתאים ה'^[12]. יש מי שכתב, שכן צריך להיות מנהג הספרדים^[13].

בדיקות דם יש מי שכתב, שמכל מקום הוצאת דם לבדיקה רפואית איננה דומה להקזת דם, ולפיכך אין היא בכלל הגזרה, ומותר לבצע בדיקות דם לכל השיטות^[14]; ויש מי שכתב, שמכל מקום טוב להימנע גם מזה^[15].

ניתוחים יש שלמדו מכאן, שיש להימנע בערבי ימים טובים מכל פעולה רפואית פולשנית, כגון ניתוחים, אלא אם כן יש חשש סכנה בדבר, או שעקב כך יתבטל תורו, ויצטרך לחכות זמן רב, והדבר יהיה כרוך בסבל רב^[16].

יום-טוב

רפואה ביום-טוב כל דיני הרפואה ביום-טוב דינם כמו בשבת^[17]. לפיכך, חולה שאין בו סכנה, אסור לעשות עבורו ביום-טוב כל דבר שכרוך בעשיית מלאכה, ואפילו בישול תרופה כלשהי, וכן אסור להעביר עבורו תרופה מרשות לרשות, במקום שאין בו עירובי-חצירות, אלא אם כן הוא מעביר את התרופה בדרך שינוי, או שגם דרך אדם בריא לאוכלה^[18]. ואפילו אם מדובר בטיפול רפואי שהוא בדרך אכילה, אם הדבר איננו ראוי לבריאים אלא רק לחולים, אין הוא מוגדר כדבר השווה לכל נפש, ולפיכך הוא אסור לחולה שאין בו סכנה כמו בשבת^[19].

תרופות ביום-טוב ביחס ללקיחת תרופות ביום-טוב מצינו דעות חלוקות בין הפוסקים, שכן בתלמוד בבלי אין כל דיון ביחס לתרופות ביום-טוב, וכן ברמב"ם ובטושו"ע לא נכתב בפירוש דין רפואה ביום-טוב, שאיננה כרוכה בעצמה באיסור; ולעומת זאת מצינו בתלמוד ירושלמי כמה מקורות הדנים בענין רפואה ביום-טוב, מהם אוסרים^[20], ומהם מתירים^[21]:

יש האוסרים מנימוקים שונים: משום גזירת שחיקת סממנים כמו בשבת^[22]; משום שלא ידוע בבירור אם תהא ההנאה מגעת ביום-טוב^[23]; משום שאינו שווה לכל נפש^[24]; משום ביטול עונג יום-טוב, והפרת שמחת החג^[25], והיינו דווקא בתרופות שגורמות הרגשה רעה; על פי הדרשה 'אך אשר יאכל לכל נפש'^[26], יאכל - לא לרפואה^[27]; ויש מי שכתב, שמשום ששבת ויום-טוב אחד הם, אין זה גדר של גזרה לגזרה, ואפילו בדבר שאינו שייך ביום-טוב^[28]. יש מי שכתב, שלרוב הראשונים אסור לשתות דבר משום רפואה ביום-טוב ראשון^[29].

יש המתירים בתנאים מסויימים: אם ברור לו שתהא ההנאה מהתרופה מגעת ביום-טוב, ותועלתה תהיה מיידית, כגון שישקיט את כאביו^[30]; אם התרופות אינן גורמות לצער ולביטול שמחת יום-טוב^[31]; אם יש לו צער וצורך קצת, מותר להתחיל בטיפול תרופתי ביום-טוב, ואם התחיל מערב יום-טוב, מותר להמשיך ביום-טוב גם ללא כל צער^[32].

ויש הסבורים, שאין כלל איסור לקיחת תרופות ביום-טוב^[33].

מותר להוציא תרופות עבור חולה שאין בו סכנה מרשות לרשות ביום-טוב^[34].

ביום-טוב שני של גלויות לכל הדעות מותר להשתמש בתרופות^[35].

עקירת שן יש מי שכתב, שמותר לעקור שן ביום-טוב לצורך רפואה^[36]; ויש מי שסובר, שהוצאת שן מותרת רק ביום-טוב שני של גלויות, ורק על ידי גוי^[37].

טלפון ביום-טוב מותר לטלפן אפילו עבור חולה שאין בו סכנה, ואפילו על ידי יהודי^[38]. והטעם: רוב הפוסקים סבורים, שהמצאת אש ביום-טוב אינה אסורה אלא מדרבנן, ולכן אף אם נדלקת נורית במרכזיה - מותר.

מת המוטל לקוברו ביום-טוב ראשון לא יתעסקו בו ישראל, ואפילו יסריח, אבל יתעסקו בו עממים, אפילו מת בו-ביום, ואפילו אם יכולים להשהותו עד מחר שלא יסריח^[39]. יש אומרים, שכל זה בעשיית קבר, ארון ותכריכין, אבל להלביש את המת, ולחמם לו מים לטהרו, ולהוציאו ולשומו בקברו, מותר על ידי ישראל^[40]; ויש אומרים, שאף דברים אלו לא התירו בישראל, וצריך לעשותם על ידי נכרים^[41]. ומכל מקום מי שרוצה לנהוג כדעה המקילה, בוודאי אין למחות בידו^[42].

מת ביום-טוב ראשון אסור להלינו עד יום-טוב שני של גלויות כדי שיתעסקו בו ישראל, אלא מוטב שיקברוהו גויים ביום הראשון^[43]. ודין זה נכון אפילו בתלמיד חכם^[44]. ואם עברו והשהו את המת ליום-טוב שני - יש מי שכתב, שלא יקברוהו ישראל משום קנס^[45]; ויש מי שכתב, שאין לקנוס את המת בגלל שאחרים נהגו שלא כדין^[46].

קבורת חלקי גוף חלקי גוף שהוצאו לצרכי השתלה, אסור לקוברם ביום-טוב, אפילו על ידי גוי, ואסור להוציאם אלא על ידי גוי, ומותר לטלטלם על ידי ככר ותינוק^[47].

בענין קבורת נפל ביום-טוב - ראה ערך ילוד

יום טוב שחל להיות ביום ששי , ויש לפנינו חולה שכעת איננו זקוק לטיפול שיש בו חילול שבת ויום-טוב, אך לפי מהלך מחלתו מסתבר מאד שמחר, ביום שבת, יצטרך לטיפול כזה - יש מי שכתבו, שעדיף לתת לו את הטיפול ביום-טוב שהוא רק איסור לאו, אם על ידי זה יוכלו למנוע טיפול בשבת שהוא באיסור סקילה^[48]; ויש מי שכתב, שאם ביום-טוב אין סיבה לטיפול רפואי, אסור לחללו, אף אם בכך ימנעו חילול שבת שהוא חמור יותר, ורק אם מצבו של החולה יוחמר על ידי העיכוב בטיפול, או אם יש ספק שמא לא יועיל הטיפול למחרת, צריך לטפל בו ביום-טוב^[49].

יילוד בהמה אין מיילדים את הבהמה ביום-טוב, אבל מסעדים אותה, היינו אוחזים בוולד שלא יפול לארץ, ונופחים לו בחוטמו, ונותנים הדד בפיו^[50].

יום-טוב שני של גלויות

טיפול רפואי שאיסורו משום שבות מותר לעשותו ביום-טוב שני של גלויות, פרט ליום-טוב שני של ראש השנה, אפילו על ידי ישראל, ואפילו עבור חולה שאין בו סכנה^[51], ואפילו כשהמחלה איננה כוללת כל הגוף, אלא חושש רק באחד מאיבריו, שעל ידי זה מרגיש הצער בכל הגוף^[52], ומותר אפילו לכתחילה, וללא כל שינוי^[53].

תרופות מותר לקחת תרופות ביום-טוב שני של גלויות^[54], ומותר לקחת גם כדורי שינה ביום-טוב שני^[55], פרט ליום-טוב שני של ראש השנה, שדינו כיום טוב ראשון^[56].

טיפול רפואי שאיסורו מן התורה אסור לעשותו ביום-טוב שני של גלויות^[57]. ואם חלה כל גופו, מותר רק על ידי גוי^[58].

יש מי שכתב, שעדיף לעשות מלאכה להצלת נפשות על ידי בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור לארץ, שלגביו האיסור קל יותר^[59]; ויש מי שכתב, שאין הבדל אם המלאכה לפיקוח נפש נעשית על ידי בן ארץ ישראל או בן חו"ל, מכיוון שכל איסור יום-טוב שני של גלויות הוא רק מדרבנן, ובמקום פיקוח נפש מותר לעשות מלאכה, ואין זה דומה לשבת, שאז יש להדר להפחית באיסורים^[60].

יש מי שנסתפק אם מלאכה מן התורה ביום-טוב שני של גלויות מותרת עבור חולה שאין בו סכנה על ידי שינוי^[61].

קידוש חולים המאושפזים בבית חולים, ויש צורך לקדש עבורם בליל יום-טוב שני של גלויות מבעוד יום, מותר לעשות כן בימים האחרונים של פסח וסוכות, בשני הימים הטובים של ראש השנה, וביום-טוב שני של שבועות, אבל יש להחמיר לקדש בלילה בימים טובים הראשונים של פסח וסוכות, וביום-טוב ראשון של חג השבועות^[62].

בן ארץ ישראל שנסע לחו"ל בגלל מחלה על דעת לשוב אחרי שיתרפא, דינו כבן ארץ ישראל, ואינו נוהג יום-טוב שני של גלויות, ואפילו אם הטיפול הרפואי עלול להימשך כמה שנים, וגם ייאלץ החולה לעסוק בפרנסה קבועה במשך שהותו שם, כיוון שמטרתו היא רק לשם כך, ודעתו לחזור לארץ ישראל בגמר הטיפול, הרי הוא נידון כבן ארץ ישראל^[63].

מת ביום-טוב שני של גלויות יתעסקו בו ישראל לקוברו, אפילו ביום טוב שני של ראש השנה^[64]. יש אומרים, שהכוונה להתיר את כל צרכי הקבורה, כולל עשיית הקבר, ארון ותכריכין וכיו"ב, ואפילו אפשר בעממים, יתעסקו בו ישראל^[65]; ויש אומרים, שאם אפשר בעממים עושים את הקבר, הארון והתכריכים על ידי גוי, ושאר הדברים עושים על ידי ישראל, כמו ביום-טוב ראשון, אלא שאם אין אפשרות על ידי גוי, מותר על ידי ישראל^[66].

חול-המועד

החולים בחול המועד מותר לעשות מלאכה גמורה לצורך רפואתו של חולה, גם אם אין בו סכנה^[67], ואפילו אינו חש אלא מיחושים בעלמא^[68], או שיש לו רק צער קטן^[69], או שרוצה למנוע שלא יכבד עליו חוליו^[70], או שרצונו לשמור על בריאותו^[71].

מאכלים ותרופות מותר לאדם לאכול או לשתות בחול המועד כל מאכל או משקה לרפואה, גם אם אינם מאכל בריאים, אף על פי שביום טוב אסור לאוכלם או לשתותם^[72]. וכן מותר לקחת ויטאמינים, או שמן דגים, אף אם אינו עושה כן אלא לחזק את גופו^[73]. ובכל אלו מותר אפילו כדרכו, בלא שינוי ובטורח גדול^[74].

אפשרות דחיה אכן כל זה נכון כשיש צורך לעשות את מלאכת הריפוי דווקא בחול המועד, אבל אם אפשר לחכות ללא צער וללא חשש עד לאחר המועד, אין להתיר^[75].

בדיקות חולה שזקוק לבדיקות קבועות, כגון חולה סוכרת שזקוק לבדיקת רמת הסוכר בדם בכל יום, מותר לעשות בחול המועד כל מה שצריך, ואפילו מלאכה גמורה^[76].

מיחוש מי שסובל ממיחוש בחול-המועד, והוא מוטרד באופן נפשי כשאיננו יודע מה מקורו, מותר לו ללכת לרופא, והרופא רשאי לעשות כל מלאכה שדרושה לבירור סיבת המיחוש^[77].

בדיקות שגרתיות יש הסבורים, שאסור לקבוע תור לרופא באופן מכוון לחול המועד בשביל ביקורת שנתית שגרתית, ואפילו אם הרופא לא יעשה כל מלאכה, משום זילזול בחול המועד^[78], אבל אם לא כיוון את הביקור דווקא לחול המועד, ונקבע לו תור לימים אלו, ואיננו יכול לשנותו, ואם מדובר ברופא מומחה - מותר^[79]; יש מי שכתב, שמעיקר הדין אין איסור לכוון ביקור אצל רופא בחול המועד עבור צער או מיחוש, שכן צורכי הגוף דינם כצורכי אוכל נפש, אך טוב להחמיר, אם אפשר שלא לעשות זאת^[80]; יש מי שהסתפק בדין זה^[81]; ויש מי שחולק וסובר, שכל רפואה מותרת, ואין לנו לחדש גזרות מדעתנו^[82].

גילוח מי שהיה חולה ערב הרגל, ולא היה יכול להתגלח, לפי שהגילוח היה קשה לו^[83], אף על פי כן אסור לו להתגלח בחול המועד^[84]; ויש מי שהתיר לו להתגלח בחול המועד, ואפילו אם חוליו קודם הרגל לא היה כבד במיוחד^[85].

חולה בחול המועד, שצריך לגלחו, כגון מי שיש לו שחין בראשו, או שצריך להניח תחבושת על מכתו, מותר לגלח השיער, ואפילו הוא חולה שאין בו סכנה^[86].

משקפים מותר לתקן משקפיים בחול-המועד, ואפילו משקפי שמש מותר לתקן, אם עיניו אינן בריאות, ועלולות להינזק מחמת השמש^[87]. אבל אם כוונתו אינה אלא להחליף את המסגרת - אסור^[88].

מכשיר שמיעה מותר לתקן מכשיר שמיעה בחול המועד, כי גם זה בכלל ההיתר של צורכי הגוף^[89], ואפילו אם יודע כשמוסר את מכשיר השמיעה בחול-המועד, שהתיקון יסתיים רק אחרי המועד - מותר^[90].

טלפון מותר לתקן את מכשיר הטלפון בביתו של זקן או חולה^[91].

רפואת שיניים מותר לרפא שיניים בחול-המועד, בתנאי שיש לו צער כלשהוא, אבל אם אין לו צער כלל, וגם אין חשש שמחלת השינים תחמיר יותר - אסור^[92]; ויש מי שחולק, ומתיר בכל מקרה^[93]. וכן אסור לקבוע תור לחול המועד אצל רופא שיניים, לצורך יישור השיניים וכדו'^[94].

שכר הרופא הרופא מותר לקחת שכרו בחול-המועד, ככל מלאכת דבר האבד^[95].

מחקר מותר לעסוק במחקר רפואי בחול-המועד רק אם אי ביצוע המשך המחקר יגרום לו הפסד, אבל אין לכתוב מאמר רפואי בחול המועד, ואפילו בכתב לועזי^[96].

רפואה וטרינרית מותר להקיז דם של בהמה בחול המועד לצורך רפואה, ואין מונעים מבהמה כל רפואה, אפילו אם יש בה מלאכה מן התורה^[97].

ספירת העומר

חולה שלא ספר חולה שלא יכול היה לספור ספירת העומר בחוליו - יש אומרים, שרשאי לחזור ולספור בברכה לאחר שהבריא, ודינו כמי ששכח לספור^[98]; ויש מי שסבור, שכיוון שהיה אנוס, יכול לסמוך על השיטות שאפילו אם לא ספר כל הימים יכול לספור אחר כך בברכה^[99].

מועמד לניתוח בימי הספירה אדם שעומד לעבור ניתוח בתוך ימי הספירה, ויודע שעקב כך לא יוכל להשלים את ימי הספירה, מכל מקום יתחיל לספור בברכה בימים הראשונים שעד הניתוח^[100]. וכן חולה שהורע מצבו עד שהרופאים אומרים נואש, יספור את הימים שנותרו לו לחיות, אף על פי שלא יוכל לגמור את ספירת ימי העומר^[101].

תיספורת חולה שצריך להסתפר, מותר לו לעשות כן בימי ספירת העומר^[102].

ראש השנה

תענית שלפני ראש השנה יש הנוהגים להתענות לפני ראש השנה, ואם התענה שלוש פעמים רצופות בשלוש שנים, ואחר כך רוצה לחזור בו, מחמת שאינו בריא, צריך התרה בפני שלושה^[103]. דין זה הוא דווקא אם רוצה לחזור בו לעולם, אבל אם הוא חולה קצת, ורוצה לאכול באותה שנה, ולשנה הבאה יחזור למנהגו, אינו צריך התרה^[104]; ויש שכתבו להחמיר לעשות התרה בכל מקרה^[105], אבל אם אינו מוצא מי שיתירנו, יש להקל בשעת הדחק^[106].

אכן בדורות אלו שירדה חולשה לעולם, ויש חשש שיוכל לבוא לידי חולי, לכתחילה אין להחמיר להתענות בימים אלו^[107].

שליח-ציבור או בעל תוקע שחלה שליח-ציבור קבוע, או בעל תוקע קבוע, שחלה לפני הימים הנוראים, ביד הקהל להעמיד ש"ץ אחר או בעל תוקע אחר, ומכל מקום כשחוזר לבריאותו, חוזרת המצווה אל הראשון^[108].

תשמיש המיטה אין לשמש מיטתו בשני לילות ראש השנה, ואם הוא ליל טבילתה - מותר^[109]; ואם יש חשש שיבוא לידי טומאת קרי, אל ימנע עצמו מלשמש^[110].

'מי שברך' לחולה בברכת 'מי שברך' לחולה בראש השנה, אין אומרים 'יום-טוב הוא מלזעוק', ואם חל בשבת אין אומרים 'שבת היא מלזעוק', אלא אומרים בנוסח הרגיל כבכל ימות השנה^[111].

אכילה לפני תקיעת שופר אסור לאכול קודם תקיעת שופר^[112]; אבל מי שליבו חלוש, ואין דעתו מיושבת עליו, מותר לו לקדש, לטעום מעט אוכל, ולשתות קפה או תה, אך יעשה זאת בצינעה^[113]; ואשה שמרגישה חולשה, בוודאי מותר לה לקדש ולאכול קודם התקיעות, כי מעיקר הדין היא פטורה ממצות שמיעת שופר, כדין מצות עשה שהזמן גרמא^[114].

בעת שיש צורך לאכול בגלל מגיפה או מחלה, עדיף שיתקעו תקיעות דמיושב, יעשו קידוש ויאכלו, ואחר כך יתפללו מוסף^[115].

תקיעת שופר לחולה חולה שאינו יכול ללכת לבית הכנסת, אין חיוב מיוחד לקבץ עבורו מנין לשמיעת שופר, ויכול לשמוע ביחיד^[116].

חולה שלצורך רפואתו צריך להישאר בראש השנה בבית חולים, ואין שם אפשרות לשמוע תקיעת שופר, הרי הוא נחשב כאנוס, ואין צריך להוציאו מבית החולים, כדי שיקיים מצות שופר^[117].

אשה חולה פטורה מתקיעת שופר, כי במקום חולי לא קיבלו הנשים על עצמן לשמוע קול שופר^[118].

תוקע לרבים, שרוצה לתקוע לחולה בביתו, כדי להוציאו ידי חובתו, עדיף שיתקע קודם לציבור בבית הכנסת, ואחר כך יתקע לחולה^[119], גם אם יצטרך החולה עקב כך לאכול לפני התקיעות^[120], ומכיוון שהתוקע כבר יצא חובת שמיעת שופר, עדיף שהחולה יברך לעצמו, אך מנהג העולם להקל, שהתוקע יוציא אותו גם בברכות^[121]; ואם אי אפשר בדרך זו, יוכל לתקוע לחולה לפני הציבור, על ידי שיכווין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בתקיעות אלו, ואחר כך יתקע בציבור^[122].

חולה לב , שאסרו עליו לתקוע בשופר, אם עבר ותקע, יש כאן עברה, ואין כאן מצווה^[123].

סוכות

החולים הפטורים מסוכה החולה פטור ממצות סוכה^[124], ולא רק חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, ואפילו חש בראשו, או חש בעיניו. הטעם הוא, שצריך להיות תשבו כעין תדורו, ואילו סבל ממחלה זו בכל השנה, לא היה יושב דווקא בביתו, אלא הולך למקום שיקל על חוליו^[125]. ולא רק החולה עצמו פטור, אלא גם משמשיו פטורים מן הסוכה^[126]. הטעם הוא, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה^[127].

לילה ראשון יש מי שהסתפקו אם החולה חייב לאכול כזית בסוכה בלילה הראשון, או שהוא פטור אף בלילה הראשון^[128]; יש מי שמחייבו^[129]; ויש מי שכתב, שהכל תלוי בהרגשה, ואם הוא מרגיש שהישיבה בסוכה תזיק לו, או שהרופאים אומרים שהישיבה בסוכה תזיק לו, אסור לו לישב בסוכה אפילו בלילה הראשון^[130]. ומכל מקום ביחס לשינה בסוכה - יש מי שכתב, שלכל הדעות המצטער והחולה פטור ממנה, אפילו בלילה ראשון^[131].

ביחס למשמשים את החולה - אם אין בו סכנה, אין הם פטורים אלא בשעה שהחולה צריך להם^[132], ואם יש שני משמשים, ואין החולה צריך אלא לאחד מהם, צריך האחר לאכול בסוכה, בשעה שהראשון משמש את החולה^[133], אבל המשמשים חולה שיש בו סכנה, פטורים מן הסוכה, גם בשעה שאין החולה צריך להם^[134].

אנשים שנשכרו על ידי הקהל להיות משמשי חולים בשכר, אף הם פטורים ממצות סוכה, פרט ללילה הראשון^[135], ואם דרכם בימות החול ללכת לעתים ולשהות במקום אחר, הרי בסוכות חייבים הם לאכול כזית בסוכה, ויחזרו לעבודתם^[136].

יש מי שנסתפק בדינם של רופא, אחות ועובדי בריאות אחרים, אם נחשבים הם כמשמשי חולה לענין פטור מסוכה^[137]. ויש להעיר, שבדרך כלל מצב המטפלים הנ"ל הוא כזה, שבכל ימות השנה הם יוצאים מהמחלקה לחדרי אוכל, ואם כן חייבים בסוכות לאכול בסוכה, אם יש להם סוכה בקרבת מקום.

מצטער פטור מן הסוכה, אבל משמשיו חייבים בסוכה^[138]. יש אומרים, שדין המצטער שפטור מן הסוכה, הוא דווקא בשאר ימות החג, אבל בלילה הראשון חייב לאכול כזית בסוכה גם אם מצטער^[139]; ויש אומרים, שגם בלילה הראשון פטור המצטער^[140]. ומכל מקום, גם לדעת המחמירים, המחייבים מצטער לשבת בסוכה בלילה הראשון, לא יברך ברכת לישב בסוכה^[141]. עוד יש אומרים, שהמצטער הפטור מהסוכה הוא דווקא אם יינצל מצערו על ידי היציאה מהסוכה, אבל אם צערו לא יפוג ממילא לאחר יציאתו מהסוכה, הרי הוא חייב בסוכה^[142]; ויש מי שכתב, שחולה ושאר מצטערי הגוף פטורים מסוכה גם אם לא יינצלו ביציאתם מהסוכה^[143]. ועוד יש אומרים, שהמצטער פטור דווקא משינה בסוכה, אבל חייב באכילה^[144]; ויש אומרים, שהוא פטור בין משינה ובין מאכילה^[145].

תרומת דם אדם בריא שתורם דם, חייב בסוכה^[146].

נטילת לולב בעמידה צריך לברך על נטילת לולב מעומד^[147], וגם חולה יברך ויטול את הלולב מעומד^[148]; אבל בדיעבד, כל אדם שעשה הברכה והנטילה מיושב - יצא^[149].

חולה בהגבהת הלולב חולה שציווה לבריא להניח לו הלולב בידו, וקמץ החולה אצבעותיו לאוחזו אחיזה כלשהיא, אפילו מבלי להזיז את ידו - יצא, אף כשחברו מסייע לו; אבל אם אחז החולה את הלולב, והבריא מרים את ידו - לא יצא^[150]. אכן יש מי שכתב, שהכוונה שהבריא לא יצא, אבל החולה, כל עוד הוא אוחז בלולב יצא, גם אם הבריא מרים את ידו^[151].

הדס וערבה ששלקן או שכבשן לרפואה יש אומרים, שהם פסולים^[152]; ויש אומרים, שהם כשרים^[153].

הקפות מי שהוא חולה, ולא יכול ללכת לבית הכנסת להקיף את הבימה עם ארבעת המינים, יניח כסא או שולחן באמצע חדרו, ויניח עליו ספר תנ"ך שנדפס בקדושה, ויקיף, כדי שלא יבטל ההקפות^[154].

בשמחת תורה בעת ההקפות, רשאים חולים וזקנים לשבת בין הקפה להקפה, ויעמדו רק בעת ההקפות עצמן^[155].

חנוכה

שליח עבור חולה חולה השוכב במיטה, ואינו יכול להדליק בעצמו נר חנוכה, יכול למנות שליח להדליק עבורו, והחולה יברך^[156].

מקום ההדלקה אם בעל הבית חולה, איננו רשאי להדליק נר חנוכה סמוך למיטתו, ואחר כך יעבירו את המנורה למקומה, אלא יצווה לאחד מבני הבית שידליק במקום הראוי^[157].

חולה השוכב בבית חולים, אשתו תדליק עליו בביתו, והוא יוצא ידי חובתו בהדלקתה, ואפילו אינו צריך להשתתף בפרוטות; ואם הוא שוכב בבית חולים של נוכרים, שאין שם יהודים, צריך להדליק בברכה, אף על פי שמדליקים עליו בביתו^[158].

יולדת השוהה בבית חולים או בבית החלמה, יוצאת ידי חובתה בהדלקת הבעל בביתו, ופטורה מלהדליק נר חנוכה במקום שהותה, ומכל מקום ראוי שתשמע הברכות ממי שמדליק נרות חנוכה^[159].

שימוש בנר חנוכה אף שאסור להשתמש בנר חנוכה^[160], מכל מקום מותר להדליק נר אחר מנר חנוכה לצורך חולה שיש בו סכנה^[161].

רופא בתורנות , שיכול להדליק נרות חנוכה בלילה, אבל לא יוכל להתפלל בבקר שחרית עם הלל - יש שמשמע ממנו שיעדיף להתפלל בבקר בהלל והודאה^[162]; ויש מי שכתב, שהדלקת נרות עדיפה, ויתפלל אחר כך מנחה שתי תפילות עם הלל^[163].

פורים

פרשיות זכור ופרה חולה שלא יכול ללכת לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור ופרשת פרה, יקרא בתורה בלא ברכה; ואם אין לו ספר תורה, יקרא בחומש^[164].

אם קוראים לחולים בעשרה פרשת זכור בלבד, ולא קראו לפניהם גם את פרשת השבוע, מותר לחולה לברך ברכות התורה לפניה ולאחריה, אף על פי שבדרך כלל לא מצינו שקוראים בתורה לעולה יחיד^[165]; ויש מי שהסתפק בדין זה^[166].

קדימויות בקריאות התורה והמגילה אם החולה יכול לבוא רק פעם אחת לבית הכנסת - יש מי שכתב, שטוב יותר שיבוא לקריאת המגילה בציבור, ופרשת זכור יצא בדיעבד בקריאת 'ויבא עמלק' בפורים^[167]; ויש מי שכתב, שעדיף לבוא לקריאת זכור שהיא מן התורה, וקריאת המגילה בזמנה יוצאים ידי חובה גם ביחיד^[168].

אכילה קודם קריאת המגילה מי שתענית אסתר קשה לו, מכל מקום אסור לו לאכול קודם שישמע קריאת המגילה^[169]; ואם השהייה תזיק לו, ועלול לבוא לידי חולי, וטעימה בלבד לא מספיקה לו, מותר לו לאכול קודם קריאת המגילה, ויבקש מאחד שיזכירנו לקרוא את המגילה לאחר אכילתו^[170].

רופא הטרוד במלאכתו - פטור מקריאת המגילה, ואסור לו לברך; אבל אם ימצא מחליף, יש לו לשמוע קריאת מגילה בברכה^[171].

הקריאה בבית חולים הדסה יש מי שכתב, שבבית חולים הדסה בעין כרם צריך לקרוא את המגילה ביום טו באדר, ורק מי שרוצה להחמיר על עצמו יקרא שם בשני הימים^[172].

שכרות מי שהיין מזיק לו, פשוט שאינו מחוייב להתבסם בפורים, עד שלא ידע בין ברוך מרדכי וארור המן^[173].

משלוח מנות חולה מסוכן, שצריך לאכול איסור הנאה, וחבירו שולח לו בפורים איסור הנאה, יצא ידי חובת משלוח מנות^[174]; ויש מי שכתב, שמשלוח המנות צריך שיהיה מותר גם למשלח^[175].

השולח לחברו מאכל שאסור לו לאכול מטעמי בריאות, כגון השולח ממתקים לחולה סוכרת - יש מי שכתב, שאינו יוצא חובת משלוח מנות^[176]; ויש מי שכתב, שגם בדבר כזה יוצא חובת משלוח מנות^[177].

יש מי שכתב, שאם שולח לחולה משלוח מנות, ויודע שהחולה אינו רשאי לאכול בו-ביום, בכל זאת יצא ידי חובתו^[178].

יש מי שכתב, שאם שולח משלוח מנות לשיכור, אם יצא משכרותו של לוט בפורים, יצא ידי חובתו; ואם לאו - לא יצא ידי חובתו^[179].

בין המצרים ותשעה באב

בשר בתשעת הימים כל חולה מותר לאכול בשר בתשעת הימים^[180], ואפילו הוא חולה קצת^[181], ואפילו מי שהתרפא, אך עדיין צריך להחלמה נוספת^[182], ומותר לשחוט עבורו בימים אלו^[183]. יש מי שכתב, שבמקרים אלו התירו לאכול דווקא בשר עוף^[184]. ואם דעתו לחזור למנהגו, ולא לאכול בשר בתשעת הימים, ורק באותה שנה אוכל בשר מחמת מחלתו, אין צריך התרת נדרים^[185].

טיפולים בתשעת הימים יש מי שכתב, שאם הדבר אפשרי רצוי לדחות טיפולים רפואיים בתשעת הימים עד לאחר תשעה באב^[186].

רחיצה ושחיה בשבוע שחל בו תשעה באב מותר לחולה לרחוץ בשבוע שחל בו תשעה באב^[187], ואפילו במים חמים^[188].

יש מי שכתב, שחולה שצריך לשחות יום-יום, כגון מי שסובל מכאבי גב, מותר לו לעשות כן אפילו בערב תשעה באב^[189].

הפטורים מלהתענות בתשעה באב חולה שאין בו סכנה פטור מלהתענות בתשעה באב, שבמקום חולי לא גזרו רבנן^[190], ואפילו חולה שאינו מוטל במיטה, אינו צריך להתענות^[191], ואפילו מי שהוא חלש וחש בגופו, אף על פי שאין בו סכנה, מאכילים אותו^[192], וכן זקנים תשושי כוח, שהתענית צער להם^[193], ואין כדאי להחמיר^[194].

הגדרת חולה לפטור מתענית חולה שאין בו סכנה אינו צריך אומד^[195], היינו שאין צריך לאמוד ולשער אם יבוא לידי סכנה על ידי זה שיתענה, ואפילו אם אין בו סכנה כעת, כיוון שהוא בכלל חולה, אין צריך להתענות^[196]; ואפילו לא אמר צריך אני, מותר לאכול^[197]; ואפילו חולה שנתרפא, אך עודנו תשוש כוח, מותר לו לאכול כל זמן שיש לחשוש שאם יצום יחזור לחוליו^[198], רק שלא יאכל מעדנים^[199].

יש מי שכתב, שבדורות הללו כל מי שיש לו מיחוש בחלל הגוף, אין להחמיר עליו בשום אופן אפילו בתשעה באב^[200].

דיני מעוברות, יולדות ומניקות לעניין צום בתשעה באב ובשאר תעניות - ראה ערך הנקה;ערך הריון; ערך לדה.

תענית למחצה חולה שהזהירוהו הרופאים לא להתענות, ובקושי התירו לו להתענות עד חצות, אינו צריך להתענות כלל^[201].

יש אומרים, שחולה שאין בו סכנה פטור מלהשלים התענית, אבל מכל מקום יתענה כמה שעות, כל זמן שאין לו צער גדול^[202]; ויש שכתבו, שבזמנינו אין לחולה להתענות אפילו שעות, אלא יאכל מיד בבוקר^[203], אבל אם הוא סובל רק ממיחוש בלבד - יתענה^[204]. ומכל מקום אם צם רק חצי יום, לא יאמר "עננו" בתפילת העמידה במנחה, או לפחות לא יזכיר "יום צום תעניתנו"^[205].

יאכל בצינעה חולה האוכל בתשעה באב צריך לאכול בצינעה^[206].

שיעורים יש הסבורים, שגם בתשעה באב יש להאכיל חולה פחות- פחות מכשיעור, כמו ביום-הכיפורים^[207]; ויש הסבורים, שלא שייך כלל פחות מכשיעור בתשעה באב, שבמקום חולי לא גזרו רבנן^[208]. ויש מי שכתבו, שזה דווקא במי שהוא כבר חולה, אבל כשיש מגיפה, כגון כולירע, ויש חשש שיחלה, אז יש להחמיר בחצי שיעור^[209].

תרופות מותר לחולה שאין בו סכנה לבלוע תרופה מרה ביום תענית^[210]. מספר טעמים נאמרו על כך: התרופות לרוב מרות, ואינן ראויות לאכילה; אינו אוכלן דרך אכילה אלא בבליעה; אין כאן אפילו חצי שיעור; התרופות הן דבר שאינו צריך ברכה כלל. כמו כן מותר לאשה הלוקחת תרופות לצורך פוריות לבלוע את הכדור המתאים בתשעה באב, אם זה חלק ממהלך הטיפול^[211]. בכל מקרה עדיף שיבלע את התרופה ללא מים, אך אין אינו יכול לעשות זאת, או שמבחינה בריאותית צריך לבלוע התרופה עם מים, ישתה פחות מכשיעור, והוא 20 סמ"ק^[212], ואין צורך לפגום את המים^[213]; ויש מי שכתב, שבתשעה באב לא ישתה מים לצורך בליעת התרופה אלא אם כן הוא מצטער הרבה בלא המים, אבל בג' הצומות האחרים יכול לשתות מעט מים לצורך הבליעה גם אם רק מצטער קצת^[214].

נטילת ידיים חולה שצריך לאכול לחם בתשעה באב, צריך ליטול ידיים עד פרק הזרוע^[215].

ברכת 'נחם' בברכת המזון חולה שאכל בתשעה באב - יש אומרים, שצריך לומר נחם בברכת המזון^[216]; ויש אומרים, שלא יאמר נחם^[217]; ולכל הדעות, אם שכח לאומרו, אין מחזירים אותו^[218].

טלית ותפילין מנהג הספרדים להניח טלית ותפילין בתשעה באב בבוקר^[219], לכן חולה ספרדי בוודאי יניח תפילין קודם שיאכל. אבל מנהג האשכנזים להניח טלית ותפילין רק במנחה^[220], ונחלקו הפוסקים כיצד ינהג חולה אשכנזי - יש אומרים, שאף הוא לא יניח טלית ותפילין עד שעת המנחה, ויאכל קודם לכן לפי צורכו^[221]. ומכל מקום, אם הוא יכול לצום בבוקר ואינו אוכל אלא לאחר חצות היום, יניח תחילה תפילין לפני שיאכל, ובתפילת המנחה יניח תפילין פעם שניה^[222]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה יניח תפילין לפני שאוכל^[223].

קריאת התורה בשחרית חולה שצריך לאכול בתשעה באב, יכול לעלות לתורה בשחרית, כי קריאת 'כי תוליד בנים' היא חובת היום^[224].

מנין של עשרה חולים שאוכלים בתשעה באב, יכולים לקרוא בתורה, הואיל וזה חובת היום^[225].

כהן חולה שלא מתענה, לא יעלה לדוכן במנחה עם הכוהנים המתענים^[226]. יש מי שכתב, שאם אין שם כהן אחר, יעלה לדוכן הכהן שלא מתענה^[227]; ויש מי שכתב, שאף אם יש כהן אחד שמתענה, יעלה הכהן שאינו מתענה, כדי לקיים המצווה מן התורה^[228]; ויש מי שכתבו, שבכל מקרה יכול כהן שאינו מתענה לעלות לדוכן במנחה^[229].

הבדלה חולה שצריך לאכול, וחל תשעה באב להיות ביום ראשון, הרי הוא חייב להבדיל קודם שיאכל^[230]. במצב זה - יש אומרים, שיבדיל במוצאי שבת, אפילו אם עדיין לא צריך לאכול^[231]; ויש אומרים, שיבדיל קודם שיצטרך לאכול, ואם אינו צריך לאכול במוצאי שבת, ימתין עד שיצטרך לאכול במשך היום, ויבדיל אז^[232]. יש מי שכתב, שיבדיל על יין, ויתן הכוס לתינוק שהגיע לחינוך כדי שישתה ממנו מלוא לוגמיו, ואם אין שם תינוק, ישתה בעצמו מהכוס מלוא לוגמיו, ואם אי אפשר לו, אינו צריך לדחוק עצמו, ודי בטעימה בלבד^[233]; ויש מי שכתב, שלא יבדיל על היין אלא על שאר משקים, או יתן לתינוק לשתות^[234]; ואם אין משקה אחר, וגם אין קטן, ישתה החולה מן היין כשיעור ולא יותר^[235].

חולה המבדיל על הכוס, יכול להוציא את בני ביתו ידי חובתם בהבדלה זו^[236].

בריא שצם בתשעה באב, יכול לעשות הבדלה עבור חולה, שצריך לאכול ולהוציא אותו ידי חובתו^[237].

חולה שמבדיל במוצאי שבת של ערב תשעה באב, לא יברך על הבשמים, אבל יברך על הנר, ולא יאמר פסוקי 'הנה' וכו' לפני ברכת ההבדלה; ואם מבדיל ביום, לא יברך על הבשמים ולא על הנר, אלא רק יברך ברכת הנהנין על המשקה, וברכת 'המבדיל'^[238].

שאר התעניות

הפטורים כל חולה שאין בו סכנה, פטור משלוש הצומות: צום גדליה, עשרה בטבת, ושבעה עשר בתמוז, ואינו רשאי להחמיר על עצמו^[239]. וכן זקן שהוא חלוש, והתענית קשה עליו, מאכילים אותו^[240]. מכל מקום, אף הצריך לאכול ביום תענית, לא יענג עצמו בבשר ויין, אלא יאכל רק כפי הצורך^[241].

חולה שאין בו סכנה, ואפילו אם סובל רק מכאבי עינים, ומצטער הרבה, הרי הוא פטור מתענית אסתר, אך צריך לפרוע תעניתו^[242]. ואפילו מי שתקפתו חולשה קצת, אין צריך להתענות^[243].

צום גדליה כשיש חשש לצום יום-הכיפורים מי שיש חשש לגביו, שאם יתענה בצום גדליה, לא יוכל להתענות ביום הכיפורים - יש הסבורים, שמכל מקום חייב להתענות בצום גדליה, וכשיגיע יום הכיפורים ולא יוכל להתענות, הרי הוא אנוס, ופטור מן התענית^[244], על פי העקרון שאם הגיעה זמנה של מצווה דרבנן, וחיוב המצווה מן התורה טרם הגיעה, מחוייבים לקיים המצווה דרבנן, אפילו אם אחר כך לא יוכלו לקיים את המצווה מן התורה^[245]; ויש הסבורים, שעדיף שיאכל בצום גדליה, אם יש חשש שהצום הזה ימנע ממנו לצום ביום-הכיפורים^[246]; ויש מי שכתבו, שכך נוהגים העולם, ואם אמנם כוונתו לשם שמים, אין לגעור בו, ואינו נקרא עבריין כשאוכל בצום גדליה^[247], וכן שהעולם נוהגים שלא להתענות בצום גדליה אם על ידי כך יידחה צום יום הכיפורים, וכן מורים מורי הוראה מובהקים^[248]. יש אף שכתבו, שעדיף לאכול בתשעה באב, אם יש חשש שבגלל צום זה לא יוכל לצום ביום-הכיפורים^[249]. אמנם יש להעיר, כי לא ידוע בדרכי הרפואה מצב כזה, שחדשיים מקודם יכולים לקבוע אם יוכל להתענות.

שיעורים חולה שאין בו סכנה, שמותר לאכול בשאר תעניות, לא צריך להקפיד לאכול פחות-פחות מכשיעור, ויותר מכדי אכילת פרס^[250].

תרופות אדם בריא שמתענה, וסובל מכאבי ראש וכיוצ"ב, מותר לו לבלוע תרופה מרה בלי מים, אבל אם התרופה טעימה - אסור^[251]; ואם יכול לבלוע על ידי עטיפת התרופה בנייר דק - מותר^[252].

עליה לתורה בקריאת 'ויחל' מי שלא התענה בתענית ציבור אין לקרותו לתורה בקריאת ויחל^[253]. ואם קראו לו לתורה, יתנצל שאינו צם מחמת אונס, ויעלה אחר במקומו^[254], ואפילו מי שעודנו שרוי בתענית וחושב שלא להשלים תעניתו, לא יעלה לספר תורה בקריאת 'ויחל'^[255], ויש מי שכתב להקל במקרה זה^[256]. ובשני וחמישי שחל בו תענית ציבור - יש מי שסבורים, שבשחרית יכול לעלות לתורה, שאף על פי שדוחים פרשת השבוע וקוראים 'ויחל', הואיל ועל כל פנים קוראים בתורה בלא התענית, רשאי לעלות לתורה, אבל לא יעלה במנחה, שאז קוראים רק מחמת התענית^[257]; ויש חולקים וסבורים שלא יעלה אף בשחרית^[258]. ואם קראו לו לעלות לתורה במנחה, יש מחמירים אפילו בדיעבד, משום חשש ברכה לבטלה^[259]; ויש מקילים, משום שהברכה היא מפני כבוד הציבור^[260]. ואם הוא תלמיד חכם, ואירע לו אונס שבגללו לא צם, ובדיעבד קראו לו לעלות לתורה במנחה, יכול לסמוך על המקילים בשעת הדחק, כדי שלא יהיה חילול השם, ומשום כבוד הבריות^[261]. ומכל מקום, אם אכל פחות- פחות מכשיעור, רשאי לעלות לתורה^[262].

בעל-קורא שליח-ציבור הקורא בתורה שאינו מתענה, יוכל לקרות בפרשת ויחל בתענית ציבור, אם אין ש"ץ אחר שמתענה ויכול לקרוא בתורה^[263].

'עננו' בשמונה עשרה חולה שאינו מחוייב להתענות כלל, לא יאמר 'עננו' בשמונה עשרה^[264].

שליח-ציבור חולה שאינו מתענה כלל, אינו יכול להיות שליח ציבור^[265].

הערות שוליים