שבויה: הבדלים בין גרסאות בדף

בהלכה היהודית, שבויה היא אשה נשואה שנשבתה בידי נכרים, וככזו יש חשש שנאנסה בידיהם, ולכן נאסרה להנשא לכהן מדרבנן.

הכלל

מדין התורה אין חוששים שאשה נאנסה כל זמן שהאשה מכחישה זאת ואין עדות כנגדה, וזאת מכח חזקה דמעיקרא, כלומר במצב של חוסר ידיעה ברורה לגבי המציאות (במקרה זה, האם האשה נאנסה או לא) אנו מניחים כי המצב הגופני הקודם נשאר בעינו.

מדרבנן, חוששים שכל אשה שהייתה בשבי בידי גויים נאנסה, כל זמן שאין עדות כי האשה לא נאנסה, וזאת מכיוון שמניחים שרוב הגוים פרוצים בעריות‏^[1]. מכיוון ששבויה הוא איסור חכמים, הם הקלו והאמינו במקרה זה גם לעדות של אשה, עבד ושפחה, הפסולים לעדות בדרך כלל.

סייגים

יש להבדיל בין שני מניעים לשבי: שבויה מחמת ממון, שבויה שנשבתה כמשכון על חוב, ונשבתה מכיוון שהחוב לא שולם. במקרה כזה יש חשש שהאשה נאנסה רק כאשר דבר זה לא יפגע בעצם החוב, אך אם אונס ימנע את החזר החוב, אין חוששים שהאשה נאנסה.

לעומת זאת, שבויה מחמת נפשות, כלומר שנשבתה כדי להורגה, היא מסורה בידם לגמרי, ולכן יש להניח שנאנסה‏^[2].

בולשת

במסכת כתובות דנה הגמרא בקשר לכניסת חיל גויים לעיר ('בולשת'), שבמקרה כזה ישנו חשש אונס כלפי כל הנשים שבתוכה, שכן כל נשות העיר חשובות כשבויות ביד הגדוד. הגדר המדויק של דין זה (כלומר באיזה סוג של חיל גויים חוששים לדבר זה) נתון במחלוקת ראשונים‏^[3].

לכלל זה ישנה החרגה, שאם יש מקום מסתור בעיר בו יכלה אפילו אשה אחת להסתתר, יש לקבל כנאמנת כל אשה שתאמר שלא נאנסה, היות שהיא הייתה יכולה לטעון שהתחבאה במסתור (מיגו).

הערות שוליים