גזירה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (הוספת קטגוריה בתבנית מקור)
מ (הכנסת ערכים ממילון הראיה לויקישיבה)
שורה 1: שורה 1:
איסור שהטילו חכמים, כדי להרחיק את האדם ולגדור בעדו מלעבור על דיני התורה.
המשפט הגמור, החובה היותר גמורה [עפ"י קובץ ז קפג (ב"ר שכה)].
משפט ודין גמור, חק איתן. משפט צדק שיתגלה בכל שלמותו בבא עתו [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב)  ב 93].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, בהגדרות המבוא, מצוות, כל מצוותיה של התורה, חקי התורה.


 
[[קטגוריה:מילון הראי"ה:פסוקים ובטויי חזל|גזי]]
 
התורה ציותה על החכמים לגזור גזירות, על מנת שחוקי התורה ומשפטיה ישתמרו ויתקיימו ולא יבואו להקל נגד התורה. וכך כתבה התורה {{מקור|(ויקרא יח, ל)}}: "ושמרתם את משמרתי", ודרשו: עשו משמרת למשמרתי, כלומר, גיזרו גזירות כדי שמצוותי וחוקותי יתקיימו וישתמרו. ובלשון המשנה {{מקור|(אבות א, א)}}: "עשו סייג לתורה".
 
 
 
"אנשי כנסת הגדולה אמרו: עשו סייג לתורה, כדרך שעשתה תורה סייג לדבריה" {{מקור|(אבות דרבי נתן פרק א)}}. ואמנם גם בתורה עצמה מוצאים אנו מצוות אחדות שכוונתן לשמש כגדרים וכסייגים למצוות חמורות מהן.
 
 
 
לדוגמא: באיסור נידה נאמר {{מקור|(ויקרא יח, יט)}}: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה". כדי להרחיק את האדם מן העבירה החמורה של חיי אישות עם אשה נידה, שחייבים עליה כרת, עשתה התורה סייג לדבריה ואסרה כל קירוב ונגיעה העלולים להביא לידי כך. וכן הזהירה התורה בשאר כל העריות: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" {{מקור|(שם שם ו')}}.
 
 
 
כמו כן באיסור חמץ בפסח ציוותה התורה, נוסף על איסור האכילה שעונשה כרת, גם על האיסורים: "לא יראה" ו"לא ימצא". ופירשו הראשונים, כי כוונת התורה היתה לתקן סייג וגדר לאיסור אכילת חמץ, שאם לא ייראה ולא יימצא ברשות ישראל - לא יבואו לאוכלו. וכן משמע בכתוב {{מקור|(שמות יב, יט)}}: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת - ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל".
 
 
 
כיוצא בזה מצאנו לגבי איסור שתיית יין לנזיר, שהתורה אמרה {{מקור|(במדבר ו, ג_ד)}}: "וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו מכל אשר ייעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג לא יאכל". הרי שעל אף שעיקר האיסור אינו אלא שתיית יין, התורה אסרה כל מה שיש לו קשר ושייכות עם יין.
 
 
 
בביאור ענין זה כותב הרמח"ל {{מקור|(מסילת ישרים פרק יא)}}: "והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים, איך יעשו הם סייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה, כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העיקר גם כל דדמי ליה, ונמצא שעשתה התורה במצוה זאת של נזיר, מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצוות, למען דעת שזה רצונו של מקום, וכשאוסר לנו אחד מן האיסורין - ילמד סתום מן המפורש: לאסור כל הקרוב לו".
 
 
 
נתבאר בזאת, כי מטרתן הכללית של גזירות חז"ל היא להרחיק את האדם מלעבור על דברי תורה. מטרה כללית זו, אין בה כדי לעשות את הגזירות למותנות ותלויות בה, ואין אדם יכול לומר: גם ללא סייג זה או אחר לא אבוא לידי תקלה, שכן אין אדם יכול לאמוד את עצמו ולהחליט לפי אומדן דעתו כי אין צורך בגזירת חכמים מסויימת. ומי לנו גדול משלמה המלך שאמר: "אני ארבה ולא אסור... אני ארבה ולא אשיב" - ונכשל. וזה לשון הגמרא {{מקור|(שבת יב, ב)}}: "לא יקרא לאור הנר [שמא יטה]. אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא וביקש להטות, אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים: לא יקרא לאור הנר".
 
 
 
זאת ועוד, גם כשחז"ל בארו טעמי גזירותיהם, אין לחשוב שגילו את כל הטעמים כולם, ואפילו אם נניח שהטעם הגלוי בטל, הטעמים הנסתרים עודם קיימים ומחייבים את קיום הגזירה. וכבר אמרו חז"ל על שלמה המלך שאמר על כל דבר ודבר של דברי סופרים חמישה ואלף טעמים.
 
 
 
ועוד, גזירות חכמים יש להן תוקף עצמאי מלבד תכליתן המעשית לסייג. עצם קישורן למצוות התורה בהיתקנן לסייג ולשמירה להן, מקנה להן תוקף של איסור הנובע מאיסור התורה, אף אם במקרה פרטי מסויים אין צורך בשמירה זו. התורה נתנה תוקף לגזירות חכמים אפילו אחר ביטול טעמיהן, ועלינו לקיימן כחוקים ללא טעמים.
 
 
 
על פי עקרון זה יובן מושג חשוב בגזירות חז"ל, הוא מושג ה"לא פלוג רבנן", כלומר: לא חילקו חכמים בדבריהם. לפעמים נוצר מצב שבו אין צורך, לכאורה, לגזירת חכמים מסויימת, כי גם בלעדיה אין חשש לתקלה. לדוגמא: חכמים גזרו שלא לעלות באילן בשבת, גזירה שמא יתלוש ענף. שמא תאמר, שבאילן שאין בו ענפים מותר לעלות, שהרי בוודאי לא יבוא העולה בו לתלוש ענפים?! או שמא במקום שאין אילנות מותר לרכוב על גבי בהמה, שהרי לא נאסרה הרכיבה אלא מפני החשש שמא יחתוך הרוכב זמורת אילן להכות את הבהמה?! אל תאמר כן, כי "לא פלוג רבנן"! חכמים לא נתנו את דבריהם לשיעורים, אלא גזירותיהם כוללות הן, וכשאסרו עלייה באילן - כל האילנות בכלל, וכשגזרו על רכיבה - בכל המצבים גזרו, שהרי גזירתם הפכה להיות איסור עצמי, ששוב אינו תלוי בטעמו ובנימוקו הראשונים.
 
 
 
 
 
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]

גרסה מ־13:05, 26 באוגוסט 2012

המשפט הגמור, החובה היותר גמורה [עפ"י קובץ ז קפג (ב"ר שכה)]. משפט ודין גמור, חק איתן. משפט צדק שיתגלה בכל שלמותו בבא עתו [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 93]. ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, בהגדרות המבוא, מצוות, כל מצוותיה של התורה, חקי התורה.

אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=גזירה&oldid=64129"