קידוש השם: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (הכנסת ערכים ממילון הראיה לויקישיבה)
שורה 1: שורה 1:
"קידוש ה'" - מצות עשיית דברים שעל ידיהם מתקדש {{מקור|(נעשה קדוש)}} שם ה'; "חילול ה'" - איסור עשיית דברים שעל ידיהם מתחלל {{מקור|(נעשה חולין)}} שם ה'.
מקור החיים מתברך ממקורו, (מתוך הכרה כזאת בה) הוא עולה עד הראש להשכיל, שיסודו העיקרי הוא להביא את החיים [[מילון הראי"ה:לאור החיים|לאור החיים]] של [[מילון הראי"ה:העונג|העונג]] הנערץ [[מילון הראי"ה:והטוב|והטוב]], במדע ובמעשה של [[מילון הראי"ה:ההתענגות על ד'|ההתענגות על ד']] [[מילון הראי"ה:בדעה|בדעה]], בהשגה [[מילון הראי"ה:טהורה|טהורה]] ועליונה, ובפועל, בלכת בדרכיו להרחיב את החיים האלהיים בעולם, שהוא עשות [[מילון הראי"ה:צדקה|צדקה]] [[מילון הראי"ה:ומשפט|ומשפט]] [עפ"י ע"א ג ב רכט].
לקדש שם שמים - לרומם [[מילון הראי"ה:התפארת|התפארת]] הפנימית, תפארת הערך של הדעות והמעשים, למען דעת יקרת עם יודע שמו, והדר גאון צדיק מושל יראת אלהים, למען הביא תפארת החיים הפנימיים בעולם [ע"ר א רל].
=== קידוש השם ===
התבררותה הגמורה של החלטיות ערך ההויה הקיום והחיים, "מה קדוש לעולם קיים" [א"ל קיג].
ע' במדור זה, קדושת־השם. ושם, חילול השם. ושם, מסירות הנפש.


"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: 'ולא תחללו את שם קדשי" {{מקור|(רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א)}}.
[[קטגוריה:מילון הראי"ה:פסוקים ובטויי חזל|קידוש]]
 
מצות קידוש ה' הינה מצוה גדולה ביותר ושכרה רב מאוד. ענפים רבים לה למצות קידוש ה'. אחד הענפים הוא, שהאדם ימסור את עצמו למיתה במקרים הבאים: א. כאשר מאלצים אותו לעבור עבירה מתוך כוונה להעבירו על דתו, ונוכחו באותו מעמד עשרה אנשים מישראל; ב. בשעת גזירת השמד, כגון שעמד מלך רשע וגזר גזירה כללית על ישראל לבטל מצוה מן המצוות, או אפילו מנהגים יהודיים שאינן מצוות גמורות. במקרה זה, אפילו בינו לבין עצמו {{מקור|(כלומר: אפילו אם באותו מעמד לא נוכחו עשרה אנשים מישראל)}}, עליו לקדש את השם ולמסור את עצמו למיתה ולא לעבור על המצוה; ג. כאשר מאלצים אותו לעבור על אחת משלוש העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בעבירות אלו ציוותה התורה שלעולם יקדש את ה' במותו ואל יעבור עליהן, ואפילו אם אין כוונת המאלץ להעבירו על הדת.
 
בכל הדורות היה עם ישראל מוכן למות בידי צורריו ואף להישרף חיים על המוקד, ובלבד שלא להתכחש לאמונתו ולדתו. תורת ישראל היתה לעם היהודי בהיגלותו מארץ ישראל מעין מולדת רוחנית, שעל קיומה שמר ונאבק ולמענה היה מוכן לתת את נפשו. קידוש ה' לא היה מעשה בודדים: משפחות משפחות, לרבות ישישים ותינוקות, עלו יחד על המוקד, ובתפילת "שמע ישראל" הוציאו את נשמתם. קהילות שלמות התכוננו למות בדרך זו בבוא עת רדיפות וגזירות על הדת.
 
מלבד מסירות הנפש למען ה' ומצוותיו, האדם מצווה לנהל את כל אורחות חייו, באופן שיקדש שם שמים בכל אשר יפנה. האדם המקיים את מצוות ה' באמונה, במסירות ובתום לב, ומנהל את חייו בצדק ובמישרים, מסוגל לקדש את שם ה' בכל צעד ושעל. ניהול חיי תורה ומצוות בנאמנות ובהצנע לכת, מאהב את התורה, לומדיה ומקיימיה, בעיני הבריות, והבריות אומרים עליו: "פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו וכמה נאים מעשיו".
 
"כל בית ישראל מצווין שלא לחלל את ה', שנאמר: ולא תחללו את שם קדשי" {{מקור|(רמב"ם שם)}}. עוון חילול ה' הינו כה חמור עד שאין כח בעשיית תשובה וביום הכיפורים לכפר עליו, אלא הם תולים {{מקור|(מעכבים בינתיים את העונש)}} ורק המיתה מכפרת.
 
עוון חילול ה', נחלק לשלושה חלקים: מי שהכריחוהו לעבור עבירה, מתוך כוונה להעבירו על דתו, ונוכחו באותו מעמד עשרה אנשים מישראל, או שהכריחוהו בשעת גזירת השמד לבטל מצוה כל שהיא או לעבור על עבירה כל שהיא, אפילו אם לא נוכחו באותו מעמד עשרה אנשים מישראל, או שהכריחוהו לעבור על אחת משלוש העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אפילו שלא מתוך מגמה להעבירו על הדת. אם הוא עבר ולא מסר את עצמו למיתה, הרי זה חילל את ה'. העובר עבירה לא מתוך תוקף יצרו ותאוותו אלא מתוך זלזול במצוות ה', הרי זה חילל את ה'. אדם גדול בתורה שעושה "דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינם עבירות, הרי זה חילל את ה'". וכן שנינו {{מקור|(יומא פו, א)}}: כיצד הוא חילול ה'? אמר רב: כגון אם אני לוקח בשר באיטליז ואינני משלם לו לאלתר {{מקור|(וכשאני מאחר לפרוע, אומר בעל האיטליז שאני גזלן - רש"י)}}; רבי יוחנן אמר: כגון אם אני הולך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין {{מקור|(ואין הכל יודעים שנחלשתי בגירסתי, ולמדים הימני להיבטל מתלמוד תורה)}}.
 
אמרו חכמים {{מקור|(קידושין מ, א)}}: "אין מקיפין בחילול ה'", כלומר: אין הקב"ה נוהג, במחלל את שמו, כחנווני המקיף וממתין לתשלום החוב, אלא נפרע ממנו מיד.
 
בספר "שערי תשובה" מובא, שהמקדש שם שמים ברבים, מתקן את עוון חילול ה'. לכן, ישתדל כל אדם להרבות קידוש שם שמים על ידי מעשיו והנהגתו עם הבריות.
 
 
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]

גרסה מ־13:53, 26 באוגוסט 2012

מקור החיים מתברך ממקורו, (מתוך הכרה כזאת בה) הוא עולה עד הראש להשכיל, שיסודו העיקרי הוא להביא את החיים לאור החיים של העונג הנערץ והטוב, במדע ובמעשה של ההתענגות על ד' בדעה, בהשגה טהורה ועליונה, ובפועל, בלכת בדרכיו להרחיב את החיים האלהיים בעולם, שהוא עשות צדקה ומשפט [עפ"י ע"א ג ב רכט]. לקדש שם שמים - לרומם התפארת הפנימית, תפארת הערך של הדעות והמעשים, למען דעת יקרת עם יודע שמו, והדר גאון צדיק מושל יראת אלהים, למען הביא תפארת החיים הפנימיים בעולם [ע"ר א רל].

קידוש השם

התבררותה הגמורה של החלטיות ערך ההויה הקיום והחיים, "מה קדוש לעולם קיים" [א"ל קיג].

ע' במדור זה, קדושת־השם. ושם, חילול השם. ושם, מסירות הנפש.

אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=קידוש_השם&oldid=66135"