הוכיח סופו על תחילתו: הבדלים בין גרסאות בדף
מאין תקציר עריכה |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
דיבוריו או מעשיו של אדם לאחר זמן, מוכיחים על המחשבה שהייתה בלבו קודם לכן. | |||
לדוגמא: אדם [[בריא]] שאמר: "כתבו [[גט]] לאשתי", ולא אמר: "ותנו", ועלה לראש הגג ונפל ומת, הוכיח סופו על תחילתו, שכשאמר "כתבו גט לאשתי" הייתה דעתו לעלות לגג וליפול, ובוודאי התכוון לומר שיכתבו את הגט וגם יתנו אותו לאשתו, אלא שמתוך בהילותו שכח להשלים את דבריו {{מקור| | לדוגמא: אדם [[בריא]] שאמר: "כתבו [[גט]] לאשתי", ולא אמר: "ותנו", ועלה לראש הגג ונפל ומת, הוכיח סופו על תחילתו, שכשאמר "כתבו גט לאשתי" הייתה דעתו לעלות לגג וליפול, ובוודאי התכוון לומר שיכתבו את הגט וגם יתנו אותו לאשתו, אלא שמתוך בהילותו שכח להשלים את דבריו {{מקור|גיטין סו. |כן}}. לכן, אם נתנו לה את הגט בטרם שמת הבעל, הרי זו מגורשת {{מקור|כדין אדם שיוצא בשיירה או כחולה מסוכן, שאם אמר: "כתבו גט לאשתי", למרות שלא אמר: "ותנו" - כותבים ונותנים|כן}}. | ||
כדוגמא נוספת ניתן להביא את המסופר ב[[משנה]] {{מקור| | כדוגמא נוספת ניתן להביא את המסופר ב[[משנה]] {{מקור|נדרים מח.|כן}}: מעשה באחד ב[[בית חורון]] שהיה [[אב|אביו]] [[מודר הנאה]] ממנו. לימים [[נישואין|כשהשיא]] הבן את בנו, ורצה להזמין את אביו לסעודת הנישואים של ה[[נכד]], אמר לחברו: "החצר שבה אעשה את סעודת הנישואים, שאסור לאבי להיכנס לתוכה, והסעודה עצמה - נתונים לך ב[[מתנה]], כדי שיוכל אבי לאכול עמנו בסעודה". אמר לו חברו: "אם שלי הם, הרי שהחצר והסעודה [[הקדש|מוקדשים]] ל[[בית המקדש]]". השיב לו הבן: "לא נתתי לך את החצר והסעודה, שתעשה בהם כרצונך ותקדישם, אלא כדי שאבא המודר ממני הנאה יוכל להנות מהם". ענה לו חברו: "לא נתת לי את שלך, אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותים, ומתפייסים זה עם זה, ויהא [[עוון]] תלוי בראשי, שכן ברצונך להיכשל על ידי בעוון נדר". מכיון שסוף דבריו - התנגדותו להקדשה - הוכיחו על תחילתם - שכוונתו לא הייתה אלא להערים "כדי שיאכל אבא", ולא לתת את חצרו וסעודתו לחברו כמתנה לכל דבר, משום כך אסור למודר להנות מהם, כאילו לא ניתנו לאחר. | ||
וע"ע ב"ב קלח. חולין לט: | וע"ע ב"ב קלח. חולין לט: | ||
גרסה מ־10:33, 5 בספטמבר 2012
|
|
דיבוריו או מעשיו של אדם לאחר זמן, מוכיחים על המחשבה שהייתה בלבו קודם לכן.
לדוגמא: אדם בריא שאמר: "כתבו גט לאשתי", ולא אמר: "ותנו", ועלה לראש הגג ונפל ומת, הוכיח סופו על תחילתו, שכשאמר "כתבו גט לאשתי" הייתה דעתו לעלות לגג וליפול, ובוודאי התכוון לומר שיכתבו את הגט וגם יתנו אותו לאשתו, אלא שמתוך בהילותו שכח להשלים את דבריו (גיטין סו. ). לכן, אם נתנו לה את הגט בטרם שמת הבעל, הרי זו מגורשת (כדין אדם שיוצא בשיירה או כחולה מסוכן, שאם אמר: "כתבו גט לאשתי", למרות שלא אמר: "ותנו" - כותבים ונותנים).
כדוגמא נוספת ניתן להביא את המסופר במשנה (נדרים מח.): מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו. לימים כשהשיא הבן את בנו, ורצה להזמין את אביו לסעודת הנישואים של הנכד, אמר לחברו: "החצר שבה אעשה את סעודת הנישואים, שאסור לאבי להיכנס לתוכה, והסעודה עצמה - נתונים לך במתנה, כדי שיוכל אבי לאכול עמנו בסעודה". אמר לו חברו: "אם שלי הם, הרי שהחצר והסעודה מוקדשים לבית המקדש". השיב לו הבן: "לא נתתי לך את החצר והסעודה, שתעשה בהם כרצונך ותקדישם, אלא כדי שאבא המודר ממני הנאה יוכל להנות מהם". ענה לו חברו: "לא נתת לי את שלך, אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותים, ומתפייסים זה עם זה, ויהא עוון תלוי בראשי, שכן ברצונך להיכשל על ידי בעוון נדר". מכיון שסוף דבריו - התנגדותו להקדשה - הוכיחו על תחילתם - שכוונתו לא הייתה אלא להערים "כדי שיאכל אבא", ולא לתת את חצרו וסעודתו לחברו כמתנה לכל דבר, משום כך אסור למודר להנות מהם, כאילו לא ניתנו לאחר.
וע"ע ב"ב קלח. חולין לט: