ויקישיבה:מיזמים/תורנית/סוכות: הבדלים בין גרסאות בדף

חג המוחג בימים ט"ו - כ"א בתשרי.

חג הסוכות הוא אחד משלושת הרגלים: סוכות, פסח ושבועות. בזמן שבית המקדש קיים חלה מצוה על עם ישראל, לעלות לירושלים בשלושת הרגלים ולהקריב קרבנות בבית המקדש.

חג הסוכות משופע במצוות רבות. את הפסוק (תהלים טז): "שובע שמחות את פניך", דרשו חז"ל: אל תקרי שובע אלא שבע - אלו שבע המצוות, שהתורה ציוותה עלינו בחג הסוכות: א. סוכה; ב,ג,ד,ה. אתרוג, לולב, הדס וערבה (ארבעת המינים); ו. שלמי חגיגה; ז. שלמי שמחה.

חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו". מצוה לשמוח ולענג את החג.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו שמחים בשמחת בית השואבה. בכל יום מימי החג, היו שואבים מים ממעין השילוח הסמוך לירושלים ומנסכים אותם על גבי המזבח. במסכת סוכה מתאר התלמוד את גודל וריבוי השמחה, עד שאמרו חכמים: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו".

בימינו, יש הנוהגים להרבות בשירות ותשבחות בלילי חול המועד סוכות ולומר את חמש עשרה פרקי שיר המעלות שבספר תהלים (פרקים קכ - קלד). פרקים אלו היו נאמרים בבית המקדש בשמחת בית השואבה.

לאחר תפילת שחרית אומרים את ה"הלל". במשך כל ימי חג הסוכות אומרים "הלל שלם", ללא דילוג (שלא כבראש חודש שבו מדלגים על שני קטעים בהלל).

בכל ימי חג הסוכות, למעט יום השבת, בשעת אמירת ההלל אוחזים את ארבעת המינים ומנענעים אותם ב"הודו לה' כי טוב...", וב"אנא ה' הושיעה נא". ראה ערך: נטילת לולב.

בשבת של חג הסוכות נוהגים בני העדה האשכנזית לקרוא בבית הכנסת לפני קריאת התורה את מגילת קהלת.

בכל יום מימי חג הסוכות נאמרות בקשות מיוחדות הנקראות "הושענות". שם זה נובע מהמלים "הושע נא" שעליהן חוזרים בנוסח אמירת ההושענות, ומבקשים בהן מה' שיושיענו.

יש שנוהגים לומר את ה"הושענות" בסוף תפילת שחרית, מיד אחרי ה"הלל", ויש שנוהגים לאומרם רק אחרי תפילת מוסף.

בעת אמירת ההושענות מוציאים ספר תורה לבימת בית הכנסת. כל מי שיש לו ארבעה מינים, אוחזם בידיו ומקיף בהם יחד עם הציבור את הבימה. הקפה זו היא זכר למקדש. בבית המקדש היו מקיפים בימי חג הסוכות את המזבח.

מצוה לשמוח בימי חול המועד, ולכבד אותם בבגדים נאים ונקיים, בסעודות ועוד.

יש להיזהר שלא להקל בעשיית מלאכה בחול המועד, יותר ממה שמותר על פי ההלכה. חז"ל הדגישו מאוד את חומרתו של איסור עשיית מלאכה בחול המועד. במסכת אבות קובע רבי אלעזר המודעי, כי "המבזה את המועדות, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא". דברי רבי אלעזר כוונו למי שמבזה את חולו של מועד, ונוהג בימים אלו כבימי חול רגילים.

כ"א בתשרי, שהוא היום האחרון של חול המועד סוכות, נקרא "הושענא רבה". הוא היום שבו מסתיימות מצות הישיבה בסוכה, מצות ארבעת המינים - ובימים שבית המקדש עמד על תלו, נסתיימה גם מצות ניסוך המים.

משמעות מיוחדת נודעת ליום זה, הנחשב כסיומם של הימים הנוראים. יום זה נודע כיום "משלוח הפתקים" בשמים, בו כלולים גזרי הדין של כל אדם ואדם לשנה הבאה. משום כך, יש מאחלים ביום זה איש לחברו: "פתקה טובה".

רבים נוהגים ללמוד תורה במשך כל ליל הושענא רבה. יש שנוהגים לקרוא את ספר "משנה תורה", הוא ספר דברים, ומסיימים את ספר תהלים.

בסדר תפילת שחרית בהושענא רבה, מאריכים באמירת פסוקי דזמרה. אומרים את מזמור לתודה כביום חול ומוסיפים את כל הפרקים שמתווספים בפסוקי דזמרה בשבת, למעט תפילת "נשמת כל חי".

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקיפים בהושענא רבה את המזבח בענפי ערבה ארוכים.

בעת אמירת ההושענות בהושענא רבה, מוציאים לבימה את ספרי התורה מארון הקודש ומקיפים שבע פעמים את הבימה עם ארבעת המינים.

בני העדה האשכנזית נוהגים לקיים את "מנהג חיבוט ערבה" כאשר מגיעים בנוסח ההושענות ל"קול מבשר...". בני עדות המזרח נוהגים לקיים מנהג זה לאחר סיום תפילת מוסף.

ראה עוד ערך: סוכה; שמחת תורה.