המן: הבדלים בין גרסאות בדף
אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
(משמעות ההשתחוויה להמן) |
||
| שורה 13: | שורה 13: | ||
כאשר קוראים את מגילת אסתר בפורים, נוהגים להכות או להרעיש כאשר קרואים את שמו, כדי לקיים את מצוות מחית עמלק. | כאשר קוראים את מגילת אסתר בפורים, נוהגים להכות או להרעיש כאשר קרואים את שמו, כדי לקיים את מצוות מחית עמלק. | ||
==משמעות ההשתחוויה להמן לפי מקורות ההיסטוריה== | |||
{{ערך מורחב|ערך=[[מידע היסטורי וארכיאולוגי שמצביע על אמיתות מגילת אסתר]]}} | |||
בעבר היו מתקשים להבין את התנגדותו של [[מרדכי היהודי]] להשתחוות להמן, כיון שבתרבויות העתיקות ההשתחוויה היתה סימן לכבוד ולאו דוקא [[עבודה זרה]], ואולם לאור המחקר ההיסטורי בתרבות הפרסית העתיקה, מתברר פשר הדבר: המלך הפרסי היה נחשב כאליל, ובכך היה לו תוקף אלהי, וההשתחוויה מולו היתה נחשבת לפולחן אלוהי (ולא כמו בהרבה תרבויות שההשתחוויה למלך היתה נחשב לכבוד בלבד). זכות זו, להחשב כאליל ובכך שישתחוו אליו, המלך היה יכול להעניק למי שירצה, גם למי שאינו מלך ואינו מזרע המלוכה<ref>הרודוטוס I134 III ;38 I - פלוטראך טמיסטוקלס 27</ref>. ואכן בפסוקי המגילה מוזכר שהסיבה שכל העם היו משתחווים להמן: וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן '''כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ''' וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה <ref>אסתר ג' ב'</ref>. ובאמת, ביארו [[חז"ל]] ב[[תלמוד]] מסכת סנהדרין<ref>דף סא ע"ב</ref> שההשתחוויה מול המן היתה נחשבת "[[עבודה זרה]]". | |||
{{הערות שוליים}} | |||
[[קטגוריה:אויבי עם ישראל]] | [[קטגוריה:אויבי עם ישראל]] | ||
[[קטגוריה:עמלק]] | [[קטגוריה:עמלק]] | ||
[[קטגוריה:פורים]] | [[קטגוריה:פורים]] | ||
גרסה מ־12:56, 5 באוקטובר 2012
|
|
- ערך זה עוסק בהָמָן בן המדתא האגגי שמופיע במגילת אסתר. אם התכוונתם למן שאכלו בנ"י בהיותם במדבר, עיינו בערך פרשת המן.
המן בן המדתא האגגי, שר בממלכת פרס ומדי בתקופת גלות בית שני, משונאי ישראל מזרע עמלק, אשר חשב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ובסופו של דבר נתהפכה עצתו ותלו אותו ואת בניו על העץ, כמסופר במגילת אסתר. לזכר הנס שקרה, חוגגים בכל שנה את חג הפורים.
יחוסו
המן מוזכר במגילת אסתר כ"בן המדתא האגגי" (אסתר ג, א), דהיינו מזרע אגג- מלך עמלק בימי שאול המלך (ככתוב בשמואל א טו, ח). במלחמת עמלק בימי שאול חמלו על אגג ולא הרגוהו מיד, אלא נהרג למחרת בידי שאול. לפי חז"ל, באותו לילה בא אגג על שפחה ומהם יצא המן.
משפחתו
אשתו- זרש(אסתר ה' י'). עשרת בניו- פרשנדתא, דלפון, אספתא, פורתא, אדליא, ארידתא, פרמשתא, אריסי, ארדי וויזתא(אסתר ט ז-י). לפי חז"ל, היו לו בנים נוספים מנשים אחרות איתן זנה תחת אשתו. כמו כן, היתה לו בת (ראה להלן).
עלייתו לגדולה, תכניתו וסופו
לאחר המשתה שעשה המלך אחשוורוש, העלה את המן ונישא את כסאו מעל כל השרים אשר איתו, ועל כולם היה להשתחוות לו. אולם, מרדכי היהודי לא השתחווה, ועורר בכך את זעמו של המן. המן יעץ למלך להשמיד את כל היהודים, והמלך שלח רצים לכל מדינות מלכותו (שהשתרעה מהודו ועד כוש- 127 מדינות), בהם הוא מצווה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים בי"ג באדר. במקביל, אשתו יעצה לו לבנות עץ בגובה חמישים אמה, ולתלות עליו את מרדכי. המן בא אל המלך כדי להציע לו לתלות את מרדכי, ובדיוק אז המלך שאל את המן מה כדאי לעשות לאיש אשר המלך חפץ בכבודו. המן חשב כי מדובר בו, והציע להרכיב אותו על סוס שרכב עליו המלך ולהלביש אותו בגדי מלכות ולקרוא "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". המלך, שהתכוון למרדכי[1], הורה להמן להרכיב את מרדכי על הסוס כדבריו. כאשר המן הרכיב את מרדכי, חשבה בתו של המן כי מרדכי מרכיב את אביה, ושפכה על המן דלי ובו זבל. משראתה כי המרכיב היה אביה, קפצה ומתה. במקביל, אסתר המלכה, שהיתה יהודיה (בת דודתו ובתו המאומצת של מרדכי, ולפי חז"ל היא אף היתה אשתו), זימנה למשתה את אחשוורוש והמן. במשתה בקשה שיבואו שניהם למשתה נוסף למחרת. במשתה השני, אמרה למלך כי המן רוצה להשמיד את עמה. המלך כעס, ויצא לחצר הארמון. המן ניצל את ההזדמנות ונפל על המיטה שאסתר ישבה עליה כדי להתחנן על נפשו. משחזר המלך וראה את המן על מיטת אסתר, כעס ואמר: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!". חרבונה, אחד מסריסי המלך שנכח בזמן ההתרחשות, הציע למלך לתלות את המן על העץ שהכין למרדכי. המלך עשה כעצתו, ותלה את המן ואת עשרת בניו על העץ. מרדכי ירש את תפקידו של המן כמשנה למלך אחשוורוש, וכן בית המן ניתן לו.
כאשר קוראים את מגילת אסתר בפורים, נוהגים להכות או להרעיש כאשר קרואים את שמו, כדי לקיים את מצוות מחית עמלק.
משמעות ההשתחוויה להמן לפי מקורות ההיסטוריה
בעבר היו מתקשים להבין את התנגדותו של מרדכי היהודי להשתחוות להמן, כיון שבתרבויות העתיקות ההשתחוויה היתה סימן לכבוד ולאו דוקא עבודה זרה, ואולם לאור המחקר ההיסטורי בתרבות הפרסית העתיקה, מתברר פשר הדבר: המלך הפרסי היה נחשב כאליל, ובכך היה לו תוקף אלהי, וההשתחוויה מולו היתה נחשבת לפולחן אלוהי (ולא כמו בהרבה תרבויות שההשתחוויה למלך היתה נחשב לכבוד בלבד). זכות זו, להחשב כאליל ובכך שישתחוו אליו, המלך היה יכול להעניק למי שירצה, גם למי שאינו מלך ואינו מזרע המלוכה[2]. ואכן בפסוקי המגילה מוזכר שהסיבה שכל העם היו משתחווים להמן: וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה [3]. ובאמת, ביארו חז"ל בתלמוד מסכת סנהדרין[4] שההשתחוויה מול המן היתה נחשבת "עבודה זרה".