כלילא: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(←התכשיט) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''כלילא''' (עטרה) הוא [[תכשיט]] שאותו ענדו ב[[תקופת המשנה]] והתלמוד. | '''כלילא''' (עטרה) הוא [[תכשיט]] שאותו ענדו ב[[תקופת המשנה]] והתלמוד. | ||
==התכשיט== | ==התכשיט== | ||
בזמן [[בית המקדש השני]], נהוג היה לעשות עטרה ל[[חתן|חתנים]] מ[[זהב]] או מ[[כסף (יסוד)|כסף]]. העטרה הייתה צבועה ומצוירת ב[[גפרית]] ו[[מלח בישול|מלח]]. עטרות אחרות, זולות יותר, היו עשויות מ[[ורד|וורדים]] ו[[הדסים]]. היו גם סוגים אחרים, | בזמן [[בית המקדש השני]], נהוג היה לעשות עטרה ל[[חתן|חתנים]] מ[[זהב]] או מ[[כסף (יסוד)|כסף]]. העטרה הייתה צבועה ומצוירת ב[[גפרית]] ו[[מלח בישול|מלח]]. עטרות אחרות, זולות יותר, היו עשויות מ[[ורד|וורדים]] ו[[הדס|הדסים]]. היו גם סוגים אחרים, | ||
==האיסור על ענידת כלילא לאחר חורבן בית המקדש== | ==האיסור על ענידת כלילא לאחר חורבן בית המקדש== | ||
לאחר חורבן בית המקדש, אסרו החכמים את לבישת הכלילא{{הערה|סוטה מא א}}. לפי שיטת [[רב (אמורא)|רב]], האיסור הוא רק על עטרת מלח וגופרית. עטרות אלו נעשו מאבן מלח הצלול כאבן ה[[בדולח]], ומצויירת בשרטוטים שונים ליופי, באמצעות חומר ה[[גפרית]] (הציורים הם תצריבים שחורים שנצרבים על כלי כסף וזהב באמצעות חומר כימי החורט את הכלי שעליו מפעילים אותו - רש"י), אבל לא נאסרו עטרות מ[[הדס]]ים ו[[וורד]]ים. לפי שמואל גם על עטרות מהדסים וורדים חל האיסור, אך על עטרות "קנים וחילת", עטרות פשוטות יותר, לא חל האיסור, ולפי [[לוי בר סיסי]] חל האיסור גם על עטרות אלו | לאחר חורבן בית המקדש, אסרו החכמים את לבישת הכלילא{{הערה|סוטה מא א}}. לפי שיטת [[רב (אמורא)|רב]], האיסור הוא רק על עטרת מלח וגופרית. עטרות אלו נעשו מאבן מלח הצלול כאבן ה[[בדולח]], ומצויירת בשרטוטים שונים ליופי, באמצעות חומר ה[[גפרית]] (הציורים הם תצריבים שחורים שנצרבים על כלי כסף וזהב באמצעות חומר כימי החורט את הכלי שעליו מפעילים אותו - רש"י), אבל לא נאסרו עטרות מ[[הדס]]ים ו[[וורד]]ים. לפי שמואל גם על עטרות מהדסים וורדים חל האיסור, אך על עטרות "קנים וחילת", עטרות פשוטות יותר, לא חל האיסור, ולפי [[לוי בר סיסי]] חל האיסור גם על עטרות אלו | ||
גרסה אחרונה מ־13:16, 19 במאי 2013
|
|
כלילא (עטרה) הוא תכשיט שאותו ענדו בתקופת המשנה והתלמוד.
התכשיט[עריכה]
בזמן בית המקדש השני, נהוג היה לעשות עטרה לחתנים מזהב או מכסף. העטרה הייתה צבועה ומצוירת בגפרית ומלח. עטרות אחרות, זולות יותר, היו עשויות מוורדים והדסים. היו גם סוגים אחרים,
האיסור על ענידת כלילא לאחר חורבן בית המקדש[עריכה]
לאחר חורבן בית המקדש, אסרו החכמים את לבישת הכלילא[1]. לפי שיטת רב, האיסור הוא רק על עטרת מלח וגופרית. עטרות אלו נעשו מאבן מלח הצלול כאבן הבדולח, ומצויירת בשרטוטים שונים ליופי, באמצעות חומר הגפרית (הציורים הם תצריבים שחורים שנצרבים על כלי כסף וזהב באמצעות חומר כימי החורט את הכלי שעליו מפעילים אותו - רש"י), אבל לא נאסרו עטרות מהדסים ווורדים. לפי שמואל גם על עטרות מהדסים וורדים חל האיסור, אך על עטרות "קנים וחילת", עטרות פשוטות יותר, לא חל האיסור, ולפי לוי בר סיסי חל האיסור גם על עטרות אלו
אודות כך מסופר כי רב הונא ורב חסדא ישבו לפני ראש הגולה, וראש הגולה שאל את רב הונא מנין האיסור ללבוש כלילא. השיב לו רב הונא כי מדובר בתקנת חכמים, כמובא במשנה: "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס". בינתיים קם רב הונא להתפנות. אמר לו רב חסדא: כתוב בפסוק[2]: "כֹּה אָמַר ה' אלהים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַ וְהַגָּבֹהַ הַשְׁפִּיל", וכי מה עניין מצנפת אצל עטרה? הרי מצנפת מבגדי כהונה היא! - אלא לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול - נסתלקה עטרה מראש כל אדם. בינתיים בא רב הונא, כאשר שמע את דבריו של רב חסדא הוא קם ונשבע כי פרשנותו של רב חסדא אינה נכונה, שכן הפסוק אינו דן כלל באיסור לענוד כלילא אלא רק מצטט את דברי הנבואה אודות חורבן בית המקדש, ביטול הכהונה ובגדי הכהונה (ביניהם המצנפת של הכוהן הגדול) והגליית המלך צדקיהו לבבל, אך "בכל זאת", אמר רב הונא, "חסדא שמך ו"חסדאין" (חסודים ונאים) הם דבריך"[3].
ענידת התכשיט ברשות הרבים בשבת[עריכה]
במסכת שבת, בסוגיית ענידת תכשיט ברשות הרבים מחשש שמא יבואו להסירו ברשות הרבים, להעבירו ארבע אמות ברשות הרבים ובכך לעבור על איסור מהתורה - מלאכת הוצאה, מובאת מחלוקת החכמים אודות כלילא, שהוא היה מלבוש יקר שענדו על הראש ליופי, ובו היו שני מינים: "ניסכא" - דבר העשוי כולו מזהב וממתכת יקרה, והשני הזול יותר היה "רוקתא" - רצועה שמצויירת בזהב ובאבנים טובות המודבקים עליה בצורה מפוזרת. מדובר ככל הנראה בכלילא מסוג אחר, שלא נאסר על ידי חז"ל.
בתלמוד קיימת מחלוקת אמוראים, בפרשנות לדברי המשנה. לפי אחת מהפרשנויות, המחלוקת היא אודות הסוג הזול יותר. רב אוסר, כי סבר שהתכשיט העיקרי הוא זה היקר ולכן יש לגזור גם על התכשיט העשוי בצורה הזולה יותר, ואילו שמואל סבר שעיקר התכשיט מיועד בעיקרו בצורה הזולה, והתכשיט בצורתו של "אניסכא" הוא טפל, ואין לגזור על התכשיט העיקרי משום הטפל. לפי גרסתו של רב אשי, המחלוקת היא על התכשיט היקר "ניסכא" ונחלקו האם יש לחשוש באשה חשובה שתוציא את הכליל מראשה כדי להתפאר בו ולהראות לחברתהשבת נט ב. גרסתו המקילה של רב אשי התקבלה להלכה[4], על פי עדותו של רב שמואל בר בר חנה שהעיד בפני רב יוסף (לאחר ששכח את תלמודו) שמסר בעבר בשם רבו רב שכלילא מותרת, ומכאן שאפילו רב התיר את ה"רוקתא".
לפסקו המקל של שמואל הצטרף גם לוי, מגדולי חכמי ארץ ישראל. כאשר הוא דרש זאת, יצאו בעיר נהרדעא עשרים וארבע נשים הלבושות במלבוש זה. לעומת זאת, כאשר בדור מאוחר יותר, דרש זאת רבה בר אבוה בבית המדרש שבעיר מחוזא העשירה, יצאו ממבוי אחד לבד 18 נשים עם כליל.