איסור הנאה מדברי תורה: הבדלים בין גרסאות בדף

ככל הנראה המחלוקת סביב פרנסה מלימוד תורה היא המחלוקת שהשפיעה הכי הרבה על מבנה הקהילה בעם ישראל ואופי הנהגתו והיא המחלוקת ההילכתית די אקטואלית ויחד עם זה די עזובה.

נתחיל ממקור תורני אשר אין בו עוררין בעולם התורה: "רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (משנה אבות ד, ה).

כלומר אין לו לאדם לקחת שכר על לימוד או הוראת התורה, ואף לא להופיק תעולת עקיפה בזכות עובדה שהוא לומד או מורה בתורה. לדוגמה פירסומת כמו: "הרשת חנויות בבעלות הרב פלוני" - מילה "הרב" לפי זה אסורה כי עלולה להגביר מחירות לבעל הרשת בזכות היותו תלמיד חכם. כלומר, האיסור חורג בהרבה מעבר שאלת הפרנסה לכן בסיפרות תורנית בדרך כלל הוא מכונה "איסור הנאה מדברי תורה" עם זאת עם הזמן רבו ההיתרים להתפרנס מהוראת התורה ולימודה. כיום בציבור הדתי מקובל לחשוב שמותר להתפרנס מדברי תורה. אך למרות כל ההיתרים להתפרנס מדברי תורה מוטב לאדם שלא לקבל עבור תורתו שכר חומרי כלל, על אדם זה נאמר: "כל תלמיד חכם הנהנה מיגיע כפיו אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא" (בבלי ברכות ח, א).

התפתחות עם הזמן

בתחילה כשקיבל משה את התורה היו עם ישראל ניזונים מהמן ולא היו להם בעיות פרנסה וכך יכלו לשבת בשלווה וללמוד תורה, מסופר כי בחטא המרגלים אחד המניעים שגרמו למרגלים להוציא דיבת הארץ רעה היה חששם שכאשר יכנסו לארץ ישראל ויהיה צורך להתפרנס לא יוכלו שוב לעסוק בשלווה בתורה. כלומר הרצון הטבעי לעסק בתורה ללא עול דרך ארץ הביא לעיוות קשה. מי שזכה להתעלות מעל דחף זה הוא רבי שמעון בר יוחאי : "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהה עליה? ..." (מסכת בבלי ברכות דף לה עמוד ב, הסבר: אם אדם צריך לעמול הרבה זמן לפרנסתו מתי תגדל ידיעתו והבנתו בתורה ואולי גם ישכח חלק ממה שלמד). מדבריו ברור שהוא הסתייג מכל ייחס לדאגות העולם הזה, כלל דאגות לתרומות והתרמות. הגמרא מסכמת: “הרבה עשו כרבי ישמעאל (שדגל בשילוב תורה עם דרך ארץ כטבעו) - ועלתה בידן (הצליחו ללמוד, כי הרי להתפרנס וודאי הצליחו), כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן. (לא הצליחו ללמוד, כי הרי להתפרנס וודאי התקשו)”(שם) בתקופת התנאים והאמוראים רבים מגדולי ישראל היו מתפרנסים ממלאכתם, למשל: הלל הזקן שהיה חוטב עצים, ושמעון הפקולי עבד בעשיית צמר גפן ועוד. לצורך הקלה על תלמידי החכמים בפרנסתם על הקהילה הייתה חובה לתת לת"ח קדימה במסחר והצגת תוצרתם, קהילה התחייבה גם לפטור ת”ח ממסי המלכות.

יש שמתארים השתלשלות הדברים כך: לאחר ההיתר של כתיבת התורה שבעל פה התרבה חומר הלימוד בצורה עצומה בתחילה עוד ניתן היה להקיף בקלות יחסית את חומר הלימוד שהרי מה שנכתב היה ששה סדרי משנה של רבי יהודה הנשיא והברייתות (שגם אותן לא כל חכמי ישראל ידעו) הבעיה גדלה כאשר חוברו התלמודים שאורכם פי כמה וכמה מהמשנה, ועוד יותר כאשר חוברו מספר רב של פירושים על התלמוד ובעקבות כך נתמעטו מאוד החכמים שהיו יכולים מצד אחד להיות רבנים ופוסקים ומצד שני להתפרנס ממעשי ידיהם.

לפי תפישה זו, ברור הדבר שכאשר רוצים שתלמיד חכם יהיה בקיא ברוב הגמרא ובמספר פירושים מרכזיים עליה ועוד יעמיק בעיני אמונה ומחשבה ויקדיש מזמנו להנהגת הציבור והדרכתו ההלכתית המוסרית והמעשית היה צורך שהרבנים יקדישו את כל יומם ולילם ללימוד התורה והוראתה. עד שהתשב"ץ כתב שתלמיד חכם שמתפרנס מיגיע כפיו זוהי מידת חסידות וכן הביאו ר' יוסף קארו בחיבורו הבית יוסף.

אך לא מפרך גם לומר- הלא ההפך הוא הדבר? הרי לפני כן תורה שבעל פה אכן הייתה בעל פה ועתה, שנכתבה, הוקל לימודה , ולצורך זה נכתבה! והפירושים, אשר נוספו, הלא באו להבהיר, כלומר להקל!

עוד יש שכתבו שתלמיד חכם שמתפרנס מיגיע כפיו עוון הוא בידו שלא מקבל את פרנסתו מהציבור שהרי בזמן זה שמקדיש לעבודתו אינו מלמד והציבור מפסיד ("יצא שכרו בהפסדו").

ותמוהה הוא כיצד הדעה זו מתיישבת עם הנאמר במסכת אבות פרק ב משנה ח "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"-כלומר אסור לת"ח להיות מלא תודעה על חשיבות מפעלו ועוד עד שיחשוב כי ראוי הוא שאחרים יפרנסוהו (מחזיק טובה). הפתרון נמצא בדברי רבן שמעון בן גמליאל- " לא כל הרוצה ליטול את השם יטול.”(מסכת ברכות דף טז עמוד ב). כלומר- יש תנאים בהם אדם יכול להתיימר למעמד נשגב ומי שאינו מסוגל לא יתיימר.

השיטה המחמירה - דעת הרמב"ם, רס"ג, רבינו יונה ועוד

הרמב"ם הביא בהרחבה את שיטתו בפירושו למשנה:

"כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר,(ברור, פשוט) ... דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר (המשנה)שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום... ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים..וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו...וכבר שמעתים, הניפתים(פתים), נתלים באומרם: "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ...". ... ואמנם זה אצלי סילוף... הואיל והוא מבואר ואין בו מקום לטעות.“ (רמב"ם על משנה מסכת אבות פרק ד משנה ה)

הרמב"ם גם כתב את דעתו בקיצור במשנה תורה הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י': "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה: אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם.ועוד צוו ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל הבם ולא קורדום לחפור בהם. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות..."

רבינו יונה בפירושו על אותו משה אומר בקיצור- אין להרוויח מעיסוק בתורה.

רס"ג תוקף את הנושא מזווית אחרת: “...מקום הטעות בו, הוא מה שאמרו שלא יתעסקו בדבר זולתה(חכמה- תורה)... ואם ישליך את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים, היה נבזה ואין סומכין עליו ולא מקבלים דבריו, וכמ"ש (קהלת ט' ט"ז) וחכמת המסכן בזויה...” (האמונות והדעות מאמר י ד"ה האחד עשר)- כלומר, אף אם מותר לעשות כן- יצאה שכרו בהפסדו כי לדברי הנסמך על אחרים אין תוקף.

אם זאת עוד בתלמוד נמצא היתר לקבל שכר בטלה כפיצוי על עבודה אשר הפסיד הדיין כאשר עסק בבירור דין של אחרים.

השיטה המקילה

בניגוד לשיטה האוסרת טובות הנאה מעיסוק בתורה טענו פרשנים אחרים (רש"י, רשב"ץ, רב קארו ועד) שמנהיגים תורניים אשר שימשו במישרה תורנית קיבלו תמיד את שכרם מהציבור אם רצו, זאת בסתמך על נאמר במסכת בבלי כתובות דף קה עמוד א "גוזרי גזירות שבירושלים, היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה" בסמוך "גוזרי גזירות" נקראים גם "דייני הגזלות". לדעת המפרשים אלה מדובר בדינים סתם והדבר נעשה משום שאילו לא היו במשרתם היו יכולים להתפרנס מעבודה אחרת זאת ועוד אין ראוי לקהילה שבראשה יעמוד אדם הניזקק לבריות ועל כן ,לפי דעה זו, ראוי לתת לרבנים חשובים, אם יש צורך, הרבה ממון שיהיו עשירים.

לעומתם מפרשים אחרים סוברים שמדובר בפקחי תקינות כלי מדידה בשווקים.”גזירות”- כלומר מידות ו"דייני הגזלות"- כיוון שמסחר במידה חסרה גזל הוא. מה גם שעצם הנימוק- “מותר לקבל שכר מהציבור כדי לא להזדקק לבריות"- נימוק תמוהה, וכי מה הבדל בין בריות לציבור? כה או כה האדם נזקק.

הראשון אשר חיבר היתר ממוסד היה הרשב"ץ. היתר שני חובר על ידי רבי יוסף קארו הוא ההיתר המקובל היום. ככלל הוא מעתיק את תבניתו של רשב"ץ כמעט בכל, גם הוא מסיים בטענת "עת לעשות לה'...", אלא שאינו מזכיר במפורש ירידת הדורות כסיבה להכרח, נותר רק לנחש שלכך התכוון. להבדיל מרשב"ץ רביוסף קארו מרחיב מאוד גבולות ההיתר. עם הרשב"ץ התיר להתפרנס מעיסוק בתורה רק לרבנים בעלי תפקיד קהילתי רב יוסף קארו מתיר למעשה לכל הרוצה להפוך לימוד או הוראת תורה לעיסוקו העיקרי.

הרשב"ץ כותב‏‏^[1] את ההיתר לתת שכר לחכמי התורה: "ואפשר לומר שהחכמים הממונים פרנסים על הציבור אפילו אפשר להם לעשות מלאכה אין להם לעסוק במלאכה בדורות הללו שנתמעטו בני עליה ואותם מועטים אם יעסקו במלאכה בפני עמי הארץ יזדלזלו בפניהם ודומה הוא למה שאמרו בפרק השותפין רבנן לאו בני מיפק באוכלוסא נינהו. אבל התלמידים הטוב והישר להם שיעסקו בתורה לשמה לא על מנת שיקראו חכמים וסוף הכבוד לבוא וילמדו גם כן אומנות ושיעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי ובזה תהיה תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת ועליהם הוא אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

וכן מצוה ביד כל אדם לההנות תלמידי חכמים מנכסיהם. ואם הטילו מלאי לכיסיהם או עשו להם פרקמטיא אין למעלה מזה וזוכים לישב בישיבה של מעלה. וזהו חיוב היחידים."קטע מתוך חלק א' קמח

"ירידת הדורות" לשיטתו, היא אקסיומה הקובעת כי רמת בני אדם במגמת ירידה טבעית ומכתבת אשר גורמת לכך שבני אדם לא יכולים לעמוד יותר באתגרים שקודמיהם עמדו. מה שאמור להסביר התרבות כמות הסיפרות התורנית כך שקשה הרבה יותר ללמוד בהיקף נירחב.

לעומתו האנושות כולו סבור ההפך- כל דור יודע יותר מקודמו. ודי לנו בדברי אליהו הנביא : "...רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" (מלכים א פרק יט)-כלומר- להמשך חיי אין הצדקה כי איני טוב מאבותיי. זאת אומרת הוא סבור שניתן ומחויב להיות טוב מאבותיו. לפי זה הנאמר בתלמוד עודות "ירידת הדורות" מתאר מצב עובדתי בלתי רצוי ואינו מחויב.

ירידת הדורות, לשיטת רשב"ץ ור' יוסף קארו, הביאה למצב בו אם תלמידי החכמים ימשיכו להתפרנס מיגיע כפיהם לא יוכלו להפוך לרבנים. עקב טענה זו החל להתפשט המנהג שרוב הרבנים מתפרנסים מהציבור. רב שהתפרנס אז מיגיעו היה נחשב כעושה מעשה חסידות שלא כל אחד מסוגל לעמוד בכך.

בזמן סוף תקופת הראשונים הורו הפוסקים שלומדי התורה יקבלו כסף מהציבור שאלמלא כן לא יהיו בישראל רבנים ומורי הוראה די הצורך. עוד אמרו שאף היכולים להתפרנס בכוחות עצמם אל יעשו כן שלא יווצר מצב שילמדו או ימדו פחות. כן היה מקובל שעשירים מפרנסים לומדי תורה – ראה הסכם זבולון ויששכר

זו הייתה התפיסה רווחת ביהדות. לעומתה היו מגדולי הפוסקים שלא הסכימו שלומדי התורה יקבלו את שכרם מהציבור וראו בכך חילול השם

מצוות תמיכה בלומדי תורה

בעבר היה נהוג לעזור לתלמידי חכמים להתפרנס במספר דרכים כמו: פטור ממסי המלכות, עזרה בעבודתם וההעדפה בכל ענייני פעילות כלכלית (כלומר הוצאתם מחוץ למסגרת תחרות משקית) שיוכלו ללכת כשהרוויחו דיים ללמוד. "אמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר " כי בצל החכמה בצל הכסף"." (בבלי פסחים נג, ב).

ראה גם

מאמרי התנגדות לפרנסה מדברי תורה.

|צדוקים ובעלי היתר הנאה מדברי תורה

|הרוצה ייהנה כאלישע אך לא כגחזי

| מלחמת תורה

הערות שוליים