פרשני:בבלי:שבת נ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת נ ב

חברותא

דהא תנן:  נזיר חופף ומפספס (מנפץ) את שערו. ועל אף שעלול להשיר בכך את שערותיו, אין הוא עובר על איסור עשה של "גדל פרע שער ראשו". משום שאינו מתכוין לכך.
אבל לא סורק את שערו במסרק, דבהכי ודאי משיר שער, ו"פסיק רישיה" הוא.  1 

 1.  רש"י. אולם בגמרא שם מבואר בטעמא, דהסורק מכוין להשיר נימין המדולדלין. תוספות.
ונזיר בימות החול הרי הוא כשאר כל אדם בשבת. שהרי תרוייהו אסורים בהשרת השיער.
אלמא, בחפיפה בעלמא לא חשיב לה כפסיק רישיה. ואם כן, לא יתכן לאוקמא לברייתא דלעיל כרבי שמעון.
ומשנינן: אלא בין הא, ברייתא דמשמע מינה דחפין את הכסף בנתר וחול, ובין הא דתניא "בנתר וחול אסור" - תרוייהו כרבי יהודה היא, דאסר דבר שאין מתכוין. ומשום הכי, לחוף את השיער ודאי אסור. אלא דתרי תנאי נינהו שנחלקו אליבא בביאור שיטתו דרבי יהודה:
האי תנא דאסר לחוף את הכסף אליבא דרבי יהודה, סבר דנתר וחול גריר את הכסף. ואיכא בזה משום "ממחק".
והאי תנא דהתיר אליבא דרבי יהודה, סבר דנתר וחול לא גריר את הכסף. ולית בזה משום מלאכת שבת.
ושוב מקשינן: במאי אוקימתא להך ברייתא דקתני בסופה "אבל לא יחוף בהם את שערו", כרבי יהודה.
אימא סיפא דסיפא דהך ברייתא: אבל לחוף את פניו ידיו ורגליו בנתר וחול - מותר.
ואי לרבי יהודה דאסר דבר שאין מתכוין, אמאי מותר? הא מעבר את שיער זקנו וגופו.
(בשלמא לרבי שמעון אתי שפיר. דאיכא למימר, דשערות פניו ידיו ורגליו אינן נושרות מהר, ולא הוי פסיק רישיה. אבל רבי יהודה הא אסר בכל גוונא. תוספות).
ומשנינן: איבעית אימא: בקטן שאין לו זקן קתני דמותר.
ואיבעית אימא: באשה קתני דמותר.
ואיבעית אימא: בסריס קתני לה, דאין לו זקן.
אמר רב יהודה: עפר שבא מכתישת לבינתא (לבינה), שרי לחוף בו את פניו, ואפילו אם יש לו זקן. לפי שאינו משיר את השיער.
אמר רב יוסף: כוספא דיסמין (פסולת שושומין), שרי לחוף בו את פניו.
אמר רבא: עפר פלפלי (שחיקת פלפלין), שרי לחוף בו את פניו.
אמר רב ששת: ברדא - שרי לחוף בו את פניו.
והוינן בה: מאי "ברדא"?
אמר רב יוסף: תערובת העשויה מתילתא (שליש) אהלא (שורש עשב ששמו אהל), ותילתא אסא (הדסים), ותילתא סיגלי (מין עשב שיש בו שלשה עלין). אבל אי איכא יותר משליש "אהלא", אסור לחוף בו, משום שהאהל עשוי ללבן ולצחצח כבורית, והרי הוא משיר את השיער.
אמר רב נחמיה בר יוסף: כל היכא דליכא רובא אהלא בתערובת שפיר דמי. ומותר לחוף בו עד שיהיה יותר מפלגא אהלא בתערובת. ודלא כרב יוסף שלא התיר אלא בשליש אהלא.
בעו מיניה מרב ששת: מהו לפצוע (למעוך) זיתים בשבת על הסלע בשביל למתק מרירותם?
ומיבעי להו, אי אסור בשבת משום שיווי אוכלא ותיקוני אוכלא.  2 

 2.  רש"י. וקשה, מאי קאמר בה בסמוך דאית ביה הפסד אוכלין? והלא עושה כן לתקנם. ומפרש ר"י, דמיבעי לן מהו לפצוע זיתים כדי לחוף פניו ידיו ורגליו במימיהן? ועלה קאמר דאף בחול אסור לעשות כן, משום הפסד אוכלין.
אמר להו רב ששת: וכי בחול מי התירו לעשות כן?!
קסבר רב ששת, דאף בחול אסור לפצוע את הזיתים, משום הפסד אוכלין. שהרי נפסד משקה השמן הזב מהם.
לימא פליגא רב ששת אדשמואל.
דאמר שמואל: עושה אדם כל צורכו בפת, בין לתשמישיו, ובין לפרר אותה ולמחותה בתבשיל רותח.
אלמא לא חייש להפסד אוכלין.
ודחינן: אמרי, לא פליגי. דשאני פת דלא מאיסא כשמשתמש בה. אבל הני (זיתים) מאיסי כשפוצען.
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בשבת. אייתו לקמייהו ברדא. אמימר ורב אשי משו (רחצו) בברדא. ומר זוטרא לא משא.
אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רב ששת: ברדא שרי!?
אמר להו רב מרדכי: בר מיניה דמר!
ולית ליה למר זוטרא הא דרב ששת, משום דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה דשרי. אלא סבר לה כי הא דתניא:
מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו.  3  ודוקא מחמת שמצטער בכך מותר. אבל אם בשביל ליפות את עצמו, אסור לעשות כן משום "לא ילבש גבר כלי אשה". וכן רחיצת פניו בברדא אסורה משום כן.

 3.  ואף כשמתבייש לילך כך בין בני אדם, מותר. דאין לך צער גדול מזה. תוספות.
והוינן: ואינהו (אמימר ורב אשי) דמשו בברדא - כמאן סברוה?
ומשנינן: כי הא דתניא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונו. שנאמר "כל פעל ה' - למענהו", שהכל ברא לכבודו. ועל ידי שמיפה עצמו, מתגדל כבוד המקום. דהרי כתיב "בצלם אלהים עשה את האדם".
ועוד, שעל ידו מברכים לה'. וכדאיתא, הרואה בריות נאות אומר: ברוך שככה לו בעולמו!
שנינו במתניתין: רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה - מטה על צדה ונוטל את הקדירה ממנה. שמא יטול ואינו יכול להחזיר. וחכמים אומרים נוטל ומחזיר.
אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי: הכל מודים שאם לאחר שנטל את הקדירה נפלו הגיזים לתוך מקום הקדירה ונתקלקלה הגומא, שאסור להחזיר את הקדירה למקומה בתוך הקופה, לפי שמזיז את הגיזים לכאן ולכאן, והרי הם מוקצים ואסורין בטלטול.  4 

 4.  ולא חשיב כטלטול מן הצד דמותר. לפי שבכדי להטמין את הקדרה, צריך לטלטל את הגיזים לכאן ולכאן.
ומקשינן: והא תנן במתניתין: וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר.
היכי דמי?
אי דלא נתקלקלה הגומא - שפיר קאמרי רבנן. דמאחר ועדיין הגומא עומדת, ויכול להחזיר את הקדירה בלא לטלטל את הגיזים, ודאי שרי להחזיר. ואמאי פליג רבי אלעזר בן עזריה.
אלא לאו, אף על פי דנתקלקלה הגומא מתירים חכמים להחזיר. ורבי אלעזר בן עזריה אוסר משום טלטול מוקצה. וקשיא לרבי אבא.
ומשנינן: לא בהכי פליגי. אלא לעולם התירו חכמים להחזיר דוקא בדלא נתקלקלה הגומא. ובאמת אי כבר נטל, בדיעבד לא פליגי. אלא אם נתקלקלה הגומא, לכולי עלמא אסור להחזיר את הקדירה. ואם לא נתקלקלה, לכולי עלמא מותר להחזירה.
והכא, באם חוששין לכתחלה לקלקול הגומא קמיפלגי.
מר (רבי אלעזר בן עזריה) סבר: חוששין שמא נתקלקלה (תתקלקל) הגומא אם יטול את הקדירה בלא להטות את הקופה על צידה. ולהכי אסר ליטול בלא להטות. שמא תתקלקל הגומא ואתי להחזיר ולהזיז את הגיזים ממקומם.
ומר (חכמים) סבר: אין חוששין לקלקול הגומא, הילכך נוטל את הקדירה בלא להטות את הקופה. ורק אם אכן לא נתקלקלה הגומא, מותר להחזיר.
אמר רב הונא: האי סליקוסתא (עשב נאה למראה ולריח) - אם דצה (תחבה) בעפר שבכד ושלפה החוצה, והדר דצה לתוך העפר קודם השבת, שרי לשולפה שוב בשבת ולהחזירה לעפר. משום שאינן מזיז בכך את העפר. שהרי הורחב כבר מקום מושבה והוחלק מבעוד יום, על ידי שהוציאה והכניסה.
ואי לאו, אסור להוציאה ולהחזירה בשבת לכד, משום שהוא מטלטל את העפר שהוא מוקצה.  5  אמר שמואל: האי סכינא שנועצים אותו דביני אורבי (בין שורות הלבנים שבבנין), אם דצה (תחבה) ושלפה והדר דצה קודם השבת, שרי ליטלה ולהחזירה בשבת להתם. ואי לאו, אסיר. משום שמטלטל את עפר שנופל למקום הסכין. אבל אם דצה שלפה ודצה מבעוד יום, הורחב מקום הסכין דיו, ואין העפר סותמו.

 5.  רש"י, על פי דברי התוספות לעיל (מד א). והקשו עליו, אם כן קשיא משמואל אדשמואל. דהא אית ליה לעיל (מג ב), דטלטול מן הצד מותר. ובסמוך קאמר גבי סכיני דביני ארבא דאסור. לכך כתבו, דטעמיה משום איסור עשיית גומא. ומיהו, המהרש"ל שם כתב, דברש"י לפנינו לא נמצא אלא "מפני שמזיז עפר". ויכול נמי להתפרש כפירוש התוספות.
מר זוטרא, ואיתימא רב אשי, אמר: לנעוץ סכין בגורדיתא דקני (קני הדקל) בשבת, שפיר דמי. ולא חיישינן שמא יגרור את קליפתן ויתחייב משום ממחק.
אמר ליה רב מרדכי לרבא: מתיב רב קטינא תיובתא.
וכך הקשה: תנן:  6  הטומן לפת וצנונות בתוך העפר תחת הגפן - אם היה מקצת עליו מגולים  7  מחוץ לעפר,  8  אינו חושש!!!!!!

 6.  והקשו תוספות במנחות (ט א), וכי לא ידע שמואל הך מתניתין? ומיהו, כבר נתבאר לעיל (מד א) בתוספות, דשמואל ורב הונא הוו מוקי להך מתניתין בשלפה ודצה. והא דאסקינן הכא בתיובתא, היינו משום דנראה לן דוחק להעמיד כן.   7.  ונקט "מקצת עלין מגולים" משום שבת. אבל משום השאר אינו חושש, אף כשטמונים כולם בארץ. אבל הרמב"ם בפרק ב מהלכות כלאים הלכה יא כתב, דאף לענין כלאים בעינן מקצת עליו מגולים. וכן כתב לענין שביעית, בפרק א משמיטה ויובל הלכה טו. ונתבאר ברדב"ז ומהר"י קורקוס שם, דתרתי לטיבותא בעינן. גם שיהיה באגודה, וגם שיהיה מקצתו מגולה. ובלאו הכי לא מוכחא מילתא דלאו לזריעה הניחם.   8.  והערוך מייתי בשם רב האי גאון, דגרס "אם היו מקצתן מגולין, אינו חושש". אבל אם העלים בלבד מגולים, הויא זריעה מעליא. ולדידיה בעינן גילוי מקצת בין לשבת ובין לכלאים ושביעית ומעשר. ודחו תוספות דבריו. שהרי בלא השרישו מיירי. ומה בכך דטמונים הם.

דרשני המקוצר