פרשני:בבלי:שבת קו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קו א

חברותא

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אחד מן האחין שמת  ידאגו כל האחין כולן שמא ימותו. אחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה.
אמרי לה: דוקא דמת גדול האחין ידאגו הואיל ושלטה מדת הדין בראש הבית.
ואמרי לה: דוקא דמת קטן האחין שבקלקלה מתחילין מן הקטן.
שנינו במשנה: וכל המקלקלין פטורין.
תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן: כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר שמצינו משנה שהחובל בחבירו בשבת חייב וכן יש משנה שהמבעיר את הגדיש חייב אעפ"י שהן מקלקלין. הרי שמלאכות אלו יוצאות מן הכלל לענין מקלקל.
אמר ליה רבי יוחנן: פוק תני לברא צא לחוץ ואמור שם ברייתא זו, כלומר טעות הוא, חובל ומבעיר אינה משנה שאף הם פטורין במקלקל.
ואם תמצי לומר משנה, "חובל" - בצריך את הדם היוצא מהחבלה לכלבו דמתקן הוא לגבי הכלב. "מבעיר" - בצריך לאפרו ולכן הוא חייב, אבל במקלקל גמור פטור.
ומקשינן לרבי אבהו: והאנן תנן במתניתין: כל המקלקלין פטורין משמע אפילו חובל ומבעיר וקשיא אברייתא דרבי אבהו דקתני חוץ מחובל ומבעיר?
ומתרצינן: מתניתין, רבי יהודה דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וממילא אין הכרח לומר דחובל ומבעיר שונים מכל המלאכות, שהרי גם בהם יתכן אופנים שלא יהא מקלקל, כדאמרינן לעיל בצריך לכלבו וצריך לאפרו, שאעפ"י שלגבי המלאכה עצמה הוא מקלקל והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה מ"מ חייב עליה, אבל מקלקל גמור פטור גם בחובל ומבעיר.
ברייתא, רבי שמעון דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וא"כ לא יתכן שום חובל ומבעיר שלא יהא מקלקל, ואפילו מבעיר עצים לצורך בישול נחשב מקלקל דאף שהוא מתקן אצל אחרים מ"מ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וע"כ דחובל ומבעיר חייב אפילו במקלקל.
ומבארינן: מאי טעמא דרבי שמעון?  1  מדאיצטריך קרא למישרא מילה בשבת (כדדרשינן מדכתיב "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" והיה יכול לומר "ובשמיני", ומרבינן מ"ביום" דאפילו בשבת). ומילה הוי מקלקל דחובל, משמע הא חובל בעלמא חייב ואפילו מקלקל.

 1.  רש"י. ולדבריו נחלקו רבי אבהו ורבי יוחנן במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, דרבי אבהו סבר כרבי שמעון ורבי יוחנן כרבי יהודה. והקשו תוד"ה חוץ, א"כ אמאי אמר רבי יוחנן לרבי אבהו "פוק תני לברא"? אטו משום דסבר רבי יוחנן כרבי יהודה משתיק ליה למאן דסבר כרבי שמעון ! ? ועוד הקשו (בסנהדרין פד ב ד"ה מאן), דלרש"י נמצא דרבי שמעון מחייב במקלקל בחבורה והבערה אפילו באופן שאינו צריך לגופה. והרי מבואר בגמרא בכמה מקומות, דאעפ"י שרבי שמעון מחייב מקלקל בחבורה, מכל מקום צריך שתהא החבורה מלאכה הצריכה לגופה. ועל כן פירשו הם הסוגיא באופן אחר. שזו היתה קבלה בידם שנחלקו רבי שמעון ורבי יהודה במקלקל בחבורה, דרבי שמעון מחייב ורבי יהודה פוטר. ונחלקו רבי אבהו ורבי יוחנן אליבא דרבי שמעון. דרבי אבהו סובר כי רבי שמעון מחייב אפילו במקלקל גמור, ורבי יוחנן סובר דדוקא כשיש תיקון קצת, היינו בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו. (שהרי רבי שמעון יליף למילתיה ממילה והבערת בת כהן, והתם יש תיקון קצת כיון שיש בזה צורך מצוה). ואילו לרבי יהודה, אף בחובל וצריך לכלבו פטור, משום שאין זה תיקון חשוב, כי אין הדרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל אפרו. וכתבו התוס' דלפי האמור לעיל, דרבי שמעון לא מחייב במקלקל אלא אם הוא צריך לגופה, צריך לומר דחובל וצריך לכלבו הוי מלאכה הצריכה לגופה. ולא דמי לחופר גומא ואי"צ אלא לעפרה. כי מלאכת החובל היא נטילת הדם, שהוא הנפש, והרי צריך לעצם הדם לצורך כלבו. וכן המבעיר צריך לעצם ההבערה כדי לעשות אפר, משא"כ בחופר גומא שהוא לוקח העפר והגומא נעשית מאליה, ואינו נהנה ממנה כלום. ועוד כתבו דאפילו לרבי אבהו, הסובר כי ר"ש מחייב אפילו בחובל ואין צריך לכלבו, נמי משכחת לה שיהא צריך לגופה. כגון שחבל והבעיר באיסורי הנאה, וטעה שחשב שאינו אסור בהנאה ויכול ליתן לכלבו וליהנות מאפרו, שנמצא שבשעה שעשה את המלאכה היה צריך לגופה. אך מקלקל הוא, כיון שבאמת אינו יכול ליהנות ממנו.
ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן שזינתה שעונשה בשריפה וילפינן (ביבמות ו, ב) שאין שורפין אותה בשבת שמע מינה: מבעיר בעלמא חייב ואפילו מקלקל.
(והקשה הרש"ש מדוע לא יליף מעצם המלאכות דחובל ומבעיר שנמנו באבות מלאכות משום שהיו במשכן, ולא יתכן אלא במקלקל כדאמרינן לעיל).
ורבי יהודה אמר לך: התם במילה ובת כהן מתקן הוא, וכדרב אשי, דאמר רב אשי: מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי דבמילה נמי מתקן גברא הוא. וכן בבת כהן מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין שהמלאכה שם אינה מבעיר אלא מבשל, שהיו מבשלים פתילה של עופרת עד שנמסה ונותנים לתוך פיה, ובישול גמור הוא ואינו מקלקל אלא מתקן וצירף את הפתילה, כבישול סמנין של צבע במשכן. אבל מקלקל גמור פטור בחובל ומבעיר.
שנינו במשנה: שיעור המלבן כמלא רוחב הסיט כפול.
רב יוסף מחוי - כפול. היה מראה באצבעותיו המרחק שבין האמה לאצבע, וכפול מזה הוא השיעור.
רב חייא בר אמי מחוי פשוט. פעם אחת, שהיה מראה המרחק שבין הגודל לאצבע שהוא כפלים מבין אמה לאצבע.
מתניתין:
רבי יהודה אומר: הצד צפור למגדל שהכניס אותה לארון, וצבי לבית, חייב. אבל צפור לבית עדיין אינה נחשבת כניצודה שיכולה לברוח דרך החלונות, וכן צבי שהכניסו לגינה או לחצר אין זו צידה.

דרשני המקוצר