פרשני:בבלי:שקלים ה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים ה א

חברותא

ופעמים שהם פטורים מזה ומזה?
והיך עבידא (והיכי מיירי)?
חייבין בזה ובזה - אם חלקו את הנכסים שירשו ולא חלקו הבהמה. דעדיין נשארו הבהמות כאילו הן ברשות אביהם, מאחר ולא חילקום, אזי חייבין בזה ובזה.
כיון שאת נכסיהם חלקו הרי הם כלקוחות לגבי זה. והלכך, כששוקלין יחדיו חייבין בקלבון כשאר שותפין.
ומאידך, לגבי מעשר בהמה, גם כן הם חייבין ואין להם פטור לקוח, מאחר ולגבי הבהמות אינן כלקוחות, שהרי לא חילקום עדיין.
פטורים מזה ומזה - אם חלקו ביניהם רק את הבהמה (הבהמות) שירשו ולא חילקו את הנכסים, פטורים מזה ומזה. דלגבי הנכסים אינן כלקוחות, הלכך פטורין מקלבון. ולגבי מעשר בהמה הרי הם פטורין, כי בבהמות הם כלקוחות, מאחר וחילקום.
אמר רב מנא: הדא דאת אמר - (זה שאמרת) דבשחלקו הנכסים לחוד בלא הבהמות חייבין הם בקלבון, היינו דווקא בשלא היתה הבהמה רוב שווי נכסיו.
אבל אם היתה הבהמה רוב נכסיו, ושוים הם יותר משאר נכסיהם שחלקו - הן הן עיקר נכסים! ולכן, אפילו חלקו הנכסים ולא הבהמות פטורין מקלבון, דבתר רובא אזלינן. ואינם נחשבים כלל כלקוחות.
רבי אבין אמר: רבי שימי בעי התקשה במה שאמר רב מנא דכשרוב נכסיו הם הבהמות פטור מן הקלבון:
וכי מפני שעשיתן כאדם אחד אצל מעשר בהמה מחמת שלא חילקו הבהמה, את פוטרו מן הקלבון אפילו שלא נתנו שקליהן מתפוסת הבית!?
ומה בכך שרוב נכסיו מן הבהמה, הא שקלים שנתנו - ממונם הוא.
אמר ליה רב מנא: לא יקשה לך. שניא היא (שאני הכא), שהוא נותן סלע אחת שלימה מאותן המעות שהיו מגיעות לחלקו. הלכך הרי הוא כאילו לא חילקו, ופטור מן הקלבון.
ופרכינן: מעתה, שעיקר הטעם שפטורין מהקלבון הוא לפי שהוא נותן הסלע השלימה ממה שהוא מגיע לחלקו, אם כן אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו יהיו חייבין במעשר בהמה, ופטורין מן הקלבון!?
ואילו אנן תנינן איפכא: דתנינן "חלקו וחזרו ונשתתפו - חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה".
רבי בא בשם אבא בר רב הונא אמר: הא דאמרן שאחין היורשין כל שלא חילקו הנכסים הרי הם בתפוסת הבית ולא חשיבי כשותפין, אין זה דווקא בשני אחים היורשים את אביהם. אלא היא שני אחין שירשו את אביהן, היא שני גיסין שירשו את חמיהן מכח נשותיהם. דכל שבא מכח ירושה הרי הוא כתפוסת הבית. (כן פירש בקרבן העדה).
(ועיין אור שמח בהשמטות להלכות בכורות בסוף חלק זמנים שביאר כיצד שני גיסים יורשים את חמיהם) לאיכן (להיכן) היו הקלבנות נופלין? (כלומר איזה שימוש היו עושין בהם) רבי מאיר אומר: לשקלים, כלומר למקום שהשקלים הולכים הקלבנות הולכים, והיינו לקרבנות ציבור. ורבי מאיר לטעמו, דסבירא ליה שנתינת הקלבון חיוב תורה הוא לכל הנותן מחצית השקל, הלכך דינם שווה. רבי לעזר אומר: לקרבנות נדבה. רבי שמעון שזורי אומר: בקולבנות אלו היו עושין ריקוע זהב וציפוי לבית קדש הקדשים. בן עזאי אומר: שולחנין שגבו את השקלים היו נוטלין אותן בשכרן. ויש אומרים: להוצאת הדרכים של מביאי השקלים לירושלים היו הולכין המעות.

הלכה א - מתניתין:

א. בני המדינות הרחוקות שקיבצו שקליהם ורוצים לשולחם למקדש, מצרפין שקלים לדרכונות. כלומר, מחליפים את שקליהם למטבעות זהב הקרויין דרכונות.  27 

 27.  יש לעיין: הרי הזהב אינו מטבע אלא נחשב כסחורה, ויש לחוש שמא ירד ערכו של הזהב לפני שהוא יגיע לגזברים, ונמצא שלא תרמו השוקלים את מלוא ערכו של מחצית השקל. וכמו שחששו שלא לצרף במרגלית, שמא תוזל. ולדעת הרמב"ם ניחא, שלדעתו יש לשולחני דין גזבר, ונמצא שעם נתינתו לשולחני הגיע מחצית השקל לגזבר, וקיים את חובתו. ומה ששנינו שאם נאבדו השקלים חייב באחריותן, מדובר שלא נתן לשולחני, אלא שלח ישר למקדש עם שליח. ולדעת שאר הראשונים, תירץ הגר"ח קניבסקי ב"ביאור ההלכה" (ב ד) שיש לומר שהקלבון הנוסף מכסה גם את הפרש השער של הוזלת הזהב. ובמרגלית יש לחשוש להוזלה יתירה. או שלדעתם זהב נחשב למטבע ולא לפירי.
והותר להם לעשות כן מפני משוי הדרך, שלא יכבד על השליחים לשאת כמות גדולה של שקלי כסף.
ב. כשם שהיו שופרות (תיבות בצורת שופרות) במקדש, שהיו תורמין לתוכן את השקלים (והיו עשויין בצורת שופר, פיו צר, ורחב למטה, כדי שלא יוכלו הרמאים ליטול מן השקלים), כך היו שופרות במדינה בכל עיר ועיר, לאסוף לתוכם את השקלים שנגבו, ולשלחם אחר כך למקדש.
ג. בני העיר ששלחו את שקליהן ביד השליח למקדש ונגנבו או שאבדו ממנו בדרך, אם נתרמה כבר התרומה - שהרי לשכה היתה במקדש שהיו כונסים לתוכה את כל השקלים, ושלש פעמים בשנה היו מוצאים שקלים מן השופרות ונותנים אותם לתוך קופות, וזוהי הנקראת "תרומת הלשכה" (ויתבאר כל זה להלן בפרק שלישי).
ומתוך קופות אלו היו מסתפקין מעות לקרבנות.
וכשהיו תורמים, היו מתכוונים לתרום גם על הגבוי שנמצא ביד השליחים, ועל העתיד ליגבות מאותם שעדיין לא תרמו, כדי שיהיה חלק בקרבנות לכל ישראל, אף לאותם שעדיין לא שקלו. שנחשב הכל כאילו כבר נגבה, וכאילו הגיעו שקליהן ללשכה, ומהן נתרמה תרומה זו.
וכיון שכך, אם נגנבו השקלים מהשליח אחר שכבר נתרמה התרומה, חשיב כאילו נגנבו מיד הגזבר, וישראל השוקלין נפטרו כבר בשעה שנתרמה התרומה, ואינם חייבים יותר באחריות השקלים.
הלכך, תביעת הגזבר היא על השלוחין. ולפיכך, נשבעין השלוחין לגזברים שמעות אלו נגנבו ולא פשעו בהם, ופטורין.
ואםלאו - אם נגנבו מהשליח קודם שנתרמה התרומה, שעדיין השקלים ברשות בני העיר, והם חייבין באחריותם - נשבעין השלוחין לבני העיר, ונפטרים השלוחים מלשלם.
ובני העיר חוזרים ושוקלין שקלים אחרים תחתיהן של השקלים שנגנבו, שהרי השקלים הראשונים לא עלו לחובתם כל שלא הגיעו ליד גזבר.
ואם נמצאו השקלים האבודים, או שהחזירום הגנבים לאחר ששקלו בני העיר שקלים אחרים תחתיהם - אלו ואלו, השקלים הראשונים והשניים, דין שקלים עליהם.
ואין עולין להן אחד משקלים אלו לחשבון שנה הבאה, אלא השקלים הראשונים יעלו לשקלי השנה הזאת, והאחרונים יעלו לשיירי הלשכה, שדינם מבוארים להלן.
גמרא:
שנינו במשנתינו: מצרפין שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך.
ומקשינן: מדוע מחליפין את השקלים לדרכונות זהב? והרי עדיף שיעשו אותן, שיחליפו אותם במרגליות, שדמיהן מרובין יותר, ונמצא שמקילין את המשא יותר.
ומשנינן: הא דלא מחליפין אותם למרגליות הוא משום שחיישינן שמא תזיל ערך המרגליות, ונמצא ההקדש מפסיד. והלכך אין מחליפין אותם אלא על דרכונות זהב, שהן מטבעות, ומטבע אינו מצוי שפוחת ערכו.
וכההיא דתנינן תמן בבכורות: חמש סלעים של פדיון הבן, שלשים של עבד. וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף, חוץ משקלים שאין מביאין משוה כסף.  28  ואמר על כך רבי שמואל בר יצחק: מאי טעמא אין מביאין שקלים משוה כסף? דחיישינן שמא יזילו הכלים, ונמצא ההקדש מפסיד.

 28.  מבואר בגמרא שמן התורה אף במחצית השקל אמרינן שוה כסף ככסף ואין צריך להביא מטבע של כסף דווקא, ורק מדרבנן הוא דאין שוקלין שוה כסף שמא תוזיל.
אף הכא נמי (והוא הדין כאן), אין מחליפין השקלים במרגליות שמא תזיל המרגליות, ונמצא ההקדש מפסיד.
שנינו במשנה: כשם שהיו שופרות במקדש כך היו שופרות במדינה.
ואמרינן: מתניתא דתנן שהיו שופרות במדינה - דווקא לתקלין חדתין היו. והיינו, לצורך השקלים החדשים שנגבים לצורכי הקרבנות של שנה הבאה. אבל לתקלין עתיקין (שקלים ישנים) למי שלא שקל בשנה שעברה ורוצה להשלים חובו לא בדא - לא היה שופר במדינה.
אלא רק במקדש היתה קופה שכתוב עליה "תקלין עתיקין", שכל מי שלא שקל בשנה העברה נותנו לתוכה. ולא הוצרכו לעשות כן גם במדינה לפי שאינו מצוי כל כך.  29 

 29.  כן פירשו המפרשים, שבמדינה לא היו שופרות לתקלין עתיקין. אולם הרמב"ם (הלכות שקלים פ"ב ה"א) כתב דבכל מדינה ומדינה היו שני שופרות, אחד לתקלין חדתין ואחד לתקלין עתיקין. וצריך ביאור לדבריו: כיצד יפרש דברי הגמרא "מתניתא בתקלין חדתין, אבל בתקלין עתיקין לא בדא". ואפשר, שפירש כפירוש הריבב"ן כאן, שהסב דברי הגמרא על הא דאמרינן דשרי לצרף שקלים לדרכונות, אך אסור לקנות בהם מרגלית. שדין זה הוא דווקא במעות תקלין חדתין המיועדים לקרבנות, אך במעות תקלין עתיקין, המיועדים לתיקון חומות העיר ומגדלותיה, מותר לקנות בהם מרגליות. ולדבריהם צריך לומר שלא גרסינן את המשך דברי הגמרא "עתיקין במקדש ואין עתיקין במדינה".
וכן תני בברייתא כן: קופת "עתיקין" נמצאת רק במקדש, ואין קופת עתיקין נמצאת במדינה.
שנינו במשנה: בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין.
ואמרינן: מתניתא, דקתני נגנבו השקלים או נאבדו נשבעים השלוחים ופטורים מלשלם, מיירי בשהיו השלוחין שומרי חנם, והלכך פטורין הם מלשלם על מה שנגנב ונאבד מהם, וסגי להם בשבועה.
אבל אם היו השלוחין שומרי שכר - לא בדא (אין הדין כן), לפי ששומר שכר דינו שחייב לשלם על גניבה ואבידה ולא נפטר בשבועה.
אמר רבי אבא: ואפילו תימר שמשנתינו מיירי בשהיו השלוחין שומרי שכר, נמי אתי שפיר שנשבעין ונפטרין.
כי יש לפרש ולומר דהא דקתני נגנבו ונאבדו היינו באונס. וכגון, שנגנבו בליסטים מזוין. ואבדו על ידי שטבעה ספינתו של השליח בים. שגניבה או אבידה בענין שכזה לאונס הם נחשבים. וכיון דהוי אונס נפטר השליח בשבועה. שהרי שומר שכר פטור מן האונס.  30 

 30.  כתב הרמב"ם (פרק ג מהלכות שקלים הלכה ח): "בני העיר ששלחו את שקליהן ביד שליח, ונגנבו או אבדו. אם שומר חנם הוא הרי זה נשבע להם ונפטר, כדין כל שומרי חנם. והן חוזרין ונותנין שקליהם פעם שניה". ומבואר בדבריו דהא דאמרינן שאם נתרמה התרומה פטורין בני העיר מלשקול שנית הוא דווקא אם מסרו לשומר שכר, כמבואר בהמשך דברי הרמב"ם. אך אם מסרו לשומר חנם חשיב פשיעת בני העיר וצריכין לחזור ולשקול, וכמבואר בהמשך (הלכה ט). כי כאשר נתנו לשומר שכר פטורין בני העיר היות ו"מה היה להם לעשות, הרי לא מסרום אלא לשומר שכר, שהוא חייב בגניבה ואבידה". ותמה ה"כסף משנה": הא להדיא מבואר כאן בגמרא דאפשר להעמיד משנתינו האומרת שאם נתרמה התרומה פטורין בני העיר במסרו לשומר חנם.
אמר רבי יוסטי ברבי סימון: משנתינו, האומרת שאם נגנבו השקלים משנתרמה התרומה נשבעין לגזברין ופטורין ואין בני העיר חייבין באחריות השקלים, אתיא כמאן דאמר תורמין הלשכה על הגבוי ועל העתיד לגבות. והלכך בשעה שתורמין הלשכה חשיבי כל המעות שביד השליחים כהגיעו ליד הלשכה, ושוב אין בני העיר חייבין באחריותן, וכפי שנתבאר במשנה.
ברם (אולם) למאן דאמר אין תורמין לא על הגבוי ולא על העתיד ליגבות - לא בדא (אין הדין כן). כי לפיו גם אם נתרמה התרומה קודם שנאבדו השקלים של בני העיר, לא יצאו אנשי העיר ידי חובתם. שהיות ואין תורמין על הגבוי ביד השליח, לא נכנסו המעות הללו לרשות הגזבר, וברשות בני העיר הם עומדים, ונשבעין השלוחים לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהן.  31 

 31.  רש"י בכתובות (קח א) פירש, וזה לשונו: "ועל העתיד לגבות, ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות, אלא שחיסר מצוה". והקשו תוספות שם ממשנתינו, האומרת שכשמסרו בני העיר שקליהם לשליח ואבדו המעות אם לא נתרמה התרומה צריכין בני העיר לשקול אחרים תחתיהם. ואי נימא כרש"י, דכשתורמין על העתיד תורמין גם על מה שלא יגבה לבסוף, מדוע צריכין לשקול שוב? ואי משום מצוה, אם כן אפילו אם נתרמה התרומה, יתרמו אחרים תחתיהם.
אמר רבי אלעזר: משנתינו הטומרת שהשלוחין נשבעין לבני העיר שלא פשעו בשקלים המופקדים בידם - אליבא דרבי שמעון היא, וכפי שמבוארת להלן שיטתו.
דאילו לרבנן, נפטרין בלא שבועה, שכן הוא הדין ש"אין נשבעין על ההקדשות". ובהכרח שמשנתינו רבי שמעון היא.
דרבי שמעון אומר במסכת שבועות: קדשים שהוא חייב באחריותן כנכסיו הן, ונשבעין עליהם, דסבירא ליה "דבר הגורם לממון - כממון דמי". והלכך, קדשים שהמקדיש חייב באחריותן, הרי אף שהבהמה עצמה שייכת להקדש, מכל מקום כיון שאם תאבד חייב הוא להעמיד אחרת תחתיה חשיבא כנכסיו, ושוב צריך השומר להשבע שבועה כדין השומר נכסי הדיוט.
והוא הדין הכא גבי שקלים, אף ששייכים הם להקדש, מכיון שאם אבדו צריכין בני העיר לשקול שקלים אחרים תחתיהם, חשיבי השקלים כנכסיהם, ושפיר נשבעין השלוחין לבני העיר.  32 

 32.  מכאן הוכיח החזון איש במסכת בבא מציעא דף נח, שאי אפשר לו לאדם להעמיד שומר על ממון שאינו שלו, ולחייבו לשלם לו אם יאבד הממון ההוא. כי אם ניתן להעמיד שומר על ממון של מישהוא אחר, מדוע לא יעמידו בני העיר את השלוחים כשומר עבורם, למרות שהשקלים הם של הקדש.
אמר רבי יוחנן: הא דקתני שנשבעין השלוחין לבני העיר - דברי הכל היא, ולא רק אליבא דרבי שמעון דוקא קתני לה.
ואף על גב שמן התורה אין נשבעין על ההקדשות, הכא נשבעין משום שבועת תקנה. שתיקנו רבנן שבועה זו שלא יבואו השומרין לזלזל במעות הקדש.
ומקשינן על רבי אלעזר האומר דמשנתינו אתיא כרבי שמעון.
על דעתיה (לדעתו) דרבי יוחנן, הסובר דשבועה זו מדרבנן היא מפני התקנה ניחא מה דקתני במתניתין שאם נתרמה תרומת הלשכה נשבעים לגזברים. ואם לאו נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלים שקלים אחרים  תחתיהן,

דרשני המקוצר