פרשני:בבלי:מגילה ג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה ג ב

חברותא

אמר רבי יוחנן:  מלמד שלן בעומקה של הלכה. ואמר רב שמואל בר אוניא: גדול תלמוד תורה - יותר מהקרבת תמידין. שנאמר: "עתה באתי" - על ביטול תורה, ולא על ביטול התמיד.
על כל פנים, חזינן מהכא, דתלמוד תורה - גדול יותר מעבודה! והיאך למדו של בית רבי קל וחומר, דעבודה חמורה מביטול תורה?!
ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמרן דתלמוד תורה גדול, היינו בתלמוד תורה דרבים, דהא התם - במצור יריחו - היה ביטול תורה של כל ישראל. ואילו הא דאמרן לעיל דעבודה חמורה - בתלמוד תורה דיחיד  90  מיירי.

 90.  כתב הר"ח, דהאי "דיחיד" - היינו: יחידים, כתלמוד תורה של בית רבי. לאפוקי ת"ת דרבים - של כל ישראל. והכי נמי איתא במאירי. ובדרישה (סי' תרפ"ז ס"ב) כתב, דבזמן הזה מבטלין תלמוד תורה דרבים לשמוע מקרא מגילה, כיון שאין כל ישראל מקובצין יחד. ועיי' ברמב"ם (הל' מגילה פ"א ה"א) ובשו"ע (סי' תרפ"ז ס"ב), שכתבו, דאין לך דבר שנדחה מפני מקרא מגילה - חוץ ממת מצוה. והקשו הלח"מ והכנה"ג, הא אמרינן הכא, דאין מבטלין תלמוד תורה דרבים ! ? ועיי' במג"א ובמחצית השקל מה שכתבו בזה.
ומקשינן: ותלמוד תורה דיחיד - קל?
והתנן: נשים במועד מענות (אומרות הספד על המת, וכולן עונות כאחת), אבל לא מטפחות על ליבן  91 .

 91.  כך פירש רש"י. ותוס' פירשו דהיינו יד על יד, או על ירך או על פנים. והריטב"א פירש, שמכות על ראשיהם בידן.
רבי ישמעאל אומר: אם היו הנשים סמוכות למטה - גם מטפחות.
בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים, מענות ומטפחות. בזה ובזה - (אבל  92 ) לא מקוננות (היינו שאחת אומרת, וכולן עונות אחריה).

 92.  הב"ח לא גרס "אבל". אלא הכי גרס: "בזה ובזה אינן מקוננות".
ואמר רבה בר הונא: אין מועד בפני תלמיד חכם, ולהכי מספידין אותו אפילו במועד, וכל שכן שאין חנוכה ופורים בפניו, ומותר להספידו, אף על גב שמבטלין משום כך את מקרא המגילה  93 , חזינן דתלמוד תורה - ואפילו דיחיד - עדיף ממקרא מגילה!?

 93.  כך פירשו התוספות. וברש"ש כתב דפירושם דחוק. ועיי' מה שכתב בביאור הגר"א סי' תרצ"ו ס"ד.
ומתרצינן: כבוד תורה קאמרת?! כבוד תורה שאני! ולהכי, התם, בהספד תלמיד חכם, דהוי כבוד תורה, אפילו דיחיד - חמור הוא ממקרא מגילה  94 . אבל באמת תלמוד תורה דיחיד - קל מעבודה וממקרא מגילה.

 94.  וביאר השפת אמת הטעם, דכבוד תורה - הוא בשביל התורה שלמד כל ימי חייו, משא"כ ת"ת דהאידנא, עיי"ש.
אמר רבא: האי מלתא פשיטא לי, דעבודה ומקרא מגילה - מקרא מגילה עדיף! מדרבי יוסי בר חנינא דלעיל.
והאי נמי פשיטא לי, דתלמוד תורה ומקרא מגילה - מקרא מגילה עדיף. מדסמכו של בית רבי אההיא ברייתא דמבטלין עבודה לשמוע מקרא מגילה, ובטלו תלמוד תורה כדי לשמוע מקרא מגילה.
וכן, תלמוד תורה ומת מצוה, דהיינו לטפל במת שאין לו קוברין  95  - מת מצוה עדיף. מדתניא: מבטלין תלמוד תורה להוצאת מת, ולהכנסת כלה  96  .

 95.  כתבו התוס' (ד"ה מת מצוה), דלאו דווקא מת מצוה, אלא ה"ה דלכל מתים שבעולם - מבטלין תלמוד תורה להוצאתם. עיי"ש (ועיי' בתוס' בכתובות י"ז ע"א ד"ה מבטלין, שכתבו בשם הר"י מקורביל, דהא דאמרינן דמבטלין, היינו דווקא תלמוד תורה, אבל שימוש תלמיד חכם - אין מבטלין. דגדול שימושה - יותר מלימודה).   96.  היינו, ללוותה מבית אביה לבית חופתה (רש"י לקמן כ"ט ע"א).
וכן, פשיטא דעבודה ומת מצוה - מת מצוה עדיף, מדכתיב "ולאחותו" כדלהלן.
דתניא: כתיב גבי נזיר "על כל נפשות מת לא יבא", הרי כל המתים במשמע. והדר כתיב: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא", ולכאורה, קרא יתירא הוא!? ודרשינן להו בספרי הכי:
"לאביו" לא יטמא - אבל מיטמא הוא למת מצוה.
"לאמו" מה תלמוד לומר? שאם היה כהן ונזיר לא יטמא לאמו, אבל למת מצוה - מיטמא.
"לאחיו" אתא לאשמועינן דאם היה כהן גדול ונזיר - לא יטמא לאחיו, אבל למת מצוה - מיטמא.
והאי דכתיב "ולאחותו" מה תלמוד לומר? והרי אחותו נכללת כבר בקרא ד"על כל נפשות מת לא יבא"!
אלא, אתא קרא למעוטי האי גוונא: הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו (דהיינו, או למול את בנו), ושמע שמת לו מת, אח או אחות, יכול יטמא להם, ויבטל את מצותו?
אמרת: לא יטמא! שכשם שאין נזיר מבטל נזירותו כדי ליטמא לקרוביו, כך אדם זה - לא יבטל מפסחו.
יכול, כשם שאינו מיטמא לאחותו, כך אינו מיטמא למת מצוה כדי שלא יבטל המצוה?
תלמוד לומר: "ולאחותו". ודרשינן: לאחותו - הוא דאינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.
חזינן דמבטלין עבודה דקרבן פסח - משום מת מצוה!
אלא האי מילתא מבעיא בעי ליה לרבא: מקרא מגילה ומת מצוה, הי מינייהו עדיף? מי נימא דמקרא מגילה עדיף - משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף - משום כבוד הבריות?
בתר דבעיא, הדר רבא ופשטה: מת מצוה - עדיף!
דאמר מר: גדול כבוד הבריות, שדוחה את לא תעשה שבתורה. דכתיב בהשבת אבידה: "לא תוכל להתעלם", וכתיב נמי בההוא עניינא: "והתעלמת". ודרשינן: פעמים שאתה מתעלם, כגון בזקן, שאין זה לפי כבודו להשיב את האבידה.
גופא, אמר רבי יהושע בן לוי: כרך, וכל הסמוך לו, וכל הנראה עמו, נדון ככרך - וקורין בט"ו.
תנא: אם היה סמוך לכרך, אף על פי שאינו נראה עמו - נדון ככרך.
וכן אם היה נראה עם הכרך, אף על פי שאינו סמוך לו - נדון ככרך.
והוינן בה: בשלמא נראה עמו - אף על פי שאינו סמוך, משכחת לה, כגון דיתבה אותה העיר בראש ההר, ולכן נראית עם הכרך, אף על פי שאינה סמוכה לו.
אלא סמוך - אף על פי שאינו נראה, היכי משכחת לה?
אמר רבי ירמיה: כגון שיושבת בנחל, דהיינו מקום נמוך. ולהכי, אף על פי שסמוכה היא לכרך, אינה נראית עמה.
ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: כרך שישב (שנתיישב תחלה בבתים), ולבסוף - לאחר שישב - הוקף בחומה, נדון ככפר לענין בתי ערי חומה. שדינו כבתי החצרים, שיכול לגאול את ממכרו תמיד לכשירצה, וביובל חוזר הבית לבעליו חינם.
מה שאין כן בתי ערי חומה, שדינן שנגאלין עד תום שנה מיום המכר, ואם לא גאלו, אינו יוצא ביובל (כך פירש רש"י  97 , ותוס' פירשו דמיירי לענין מגילה, שאין קורין בו בט"ו ככרך. עיי"ש  98 ).

 97.  וכן כתבו עוד ראשונים. והלחם משנה (פ"א מהל' מגילה) כתב, דכן הוא דעת הרמב"ם. וכתב הרשב"א, דלענין מקרא מגילה, כי היכי דחזינן גבי טבריא, דאע"פ שאין לה חומה ממש, שימה חומתה, מ"מ, כיון דמגניא - קריא בט"ו, ה"ה גבי ישב ולבסוף הוקף - קורין בט"ו, כיון דסו"ס - מגניא.   98.  וכתב הריטב"א דטעמא הוא, משום שאם נקל בו לענין מ"מ לדונו ככרך, יבואו לדונו ככרך גם לענין בתי ערי חומה. משא"כ בטבריא, וסמוך ונראה, דאמרינן בהו דדינן ככרך - משום שבהם לא יבואו לטעות. אבל הרשב"א והר"ן כתבו, דבאמת ריב"ל פליג אדר"י שקרא בטבריא בט"ו, וס"ל דלא הויא כמוקפין. וע"ע בראשונים שהאריכו בזה.
מאי טעמא? דכתיב: "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה". ודרשינן: דווקא שהוקף ולבסוף ישב, כדמשמע קרא: בית מושב - של עיר שיש לה חומה, ולא שישב קודם - ולבסוף הוקף  99  .

 99.  והקשו תוס', דאמרינן לקמן (ה:) "אשר לו חומה" - ולא שור איגר, דהיינו עיר שבתיה מדובקים בעיגול, והוו כחומה (עיי"ש). ולמה לי קרא, תיפו"ל דהוה ליה ישב ולבסוף הוקף, שהרי לא נגמרה חומת העיר עד שנגמרו הבתים ! ? ותירצו, דאצטריך קרא להיכא דקים לן שלא דר שם אדם עד שנגמרו הבתים. ותמה הטורי אבן, אטו "בית מושב" - אישוב בני אדם קפיד? הא לא קפיד אלא אבנין הבית, שיהא נבנה בתוך היקף החומה, ולא שקדם להיקף. וא"כ מאי נ"מ אם דרו שם בנ"א קודם שנגמרה החומה או לא? (ועיי"ש שהביא דהטור כתב בשם הר"מ מרוטנבורג, דאם ישב על דעת להקיפו, מקרי שפיר הוקף ולבסוף ישב, וכתב, דלפ"ז אזדא קושית התוס', דשור איגר לא גרע מישב על דעת להקיפו). וכ"כ המנ"ח (מצוה שמ"א), דמלשון הרמב"ם משמע דהעיקר תלוי בחומה ובבתים, ולא בישוב בנ"א. אבל בחזו"א (הל' מגילה סי' קנ"ג אות ד', ד"ה תוד"ה כרך) כתב, דנראה דאין בית אלא במקום פיתא ולינה, ועוד כתב, דאפשר דמלת "מושב" מורה על דירת בנ"א. וסיים דאין לנטות מדברי הראשונים.
ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: כרך שאין בו עשרה בטלנין, דהיינו, בני אדם שבטלין ממלאכתן, ונזונין משל ציבור, כדי שיהו מצויין בבית הכנסת שחרית וערבית  100  (דאמרינן במס' ברכות: כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה, מיד הוא כועס וכו') - נדון ככפר, וקורין ביום הכניסה  101 .

 100.  כך כתב רש"י. והר"ן כתב דאין צורך בכך, אלא, כל שיש בעיר עשרה בני אדם, משכימין ומעריבין להיות מצויין בשעת תפילה בבית הכנסת - די בכך. ובשו"ת הרא"ש (כלל ד' סי' י"ט) כתב, דטעם תקנת עשרה בטלנין הוא, משום דכשאין תשעה בבית הכנסת המכוונין לברכת שליח ציבור - קרוב הדבר, דהוי ברכה לבטלה. ולכן תקנו, שיהיו תמיד עשרה בטלנין בבית הכנסת, שיכוונו לשליח צבור מראש ועד סוף. ובירושלמי איתא בהאי לישנא: "עשרה בטלנין שבטלין ממלאכתן". וכתב בשו"ת פאר הדור להרמב"ם (סי' י'. וכן בשו"ת הרמב"ם סי' קכ"ג): "שצריך שיהיה באותו המקום עשרה בני אדם מופקדים לצרכי צבור, ואם יהיה דבר מצוה או דבר נצרך לציבור - אז יבטלו ממלאכתן, ויבואו לבית הכנסת. ולזה אמרו: בטלנים ממלאכתן, ולא אמרו: עשרה בטלנין, שאין להם מלאכה".   101.  וכתבו התוס', דמיירי דווקא בסתם כרכים, אבל במוקפין חומה מימות יהושע בן נון, אפילו אין בהם עשרה בטלנים - קורין בט"ו, עיי"ש. אבל דעת הרמב"ן, דאם אין בו י' בטלנין - דינו כעיר לקרות בי"ד. ואם רצו - מקדימין ליום הכניסה (ודעת הרשב"א והריטב"א, דאם רצו מקדימין ליום הכניסה, ואם לאו - קורין בט"ו. ועיי' בר"ן שהאריך בזה).
והוינן בה: מאי קא משמע לן? הא תנינא לה לקמן: איזו היא עיר גדולה לענין מקרא מגילה, כל שיש בה עשרה בטלנין. פחות מכאן - הרי זה נחשב כפר!
ומבארינן: כרך איצטריך ליה לאשמועינן, דמקום שווקים הוא, ומתקבצין לשם ממקומות הרבה. ואשמועינן רבי יהושע בן לוי, דאף על גב דמיקלעי ליה בטלנים מעלמא, מכל מקום בעינן שיהו בה בטלנים קבועים, דלמא לא משתכחי בטלנים מעלמא.
ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: כרך שחרב ולבסוף ישב - נדון ככרך.
והוינן בה: מאי האי דקאמר: "כרך שחרב"?
אילימא שחרבו חומותיו, וכי בהא אמרינן דדווקא אם ישב לבסוף - אין, נדון ככרך. לא ישב לבסוף - לא, ובטל ממנו דין כרך,
והא דינא לאו הכי הוא, דתניא: רבי אליעזר בר יוסי אומר: כתיב גבי בתי ערי חומה: "אשר לוא חומה". משמע, אף על פי שאין לו חומה עכשיו, והיה לו קודם לכן, חשיב בתי ערי חומה  102 .

 102.  הראשונים מבארים, דדרשינן הכי, משום דכתיב "לא", וקרינן "לו". להכי דרשינן דאין לו עכשיו, והיה לו קודם לכן.
חזינן, דהך דאמר רבי יהושע בן לוי "כרך שחרב", לא מיירי בעניין שחרבו חומותיו!
אלא מאי חרב? שחרב מעשרה בטלנין  103  . דבהא אמרינן, דאם לבסוף נתישב שוב בעשרה בטלנין - נדון ככרך.

 103.  הקשה הריטב"א, הא כתבו התוס', דכרך המוקף מימות יב"נ, אעפ"י שאין בו עשרה בטלנין - נדון ככרך, וא"כ, מאי אכפת לן שחרב מעשרה בטלנין? ותירץ, דהשתא דאמרינן שחרב מי' בטלנין, הדרינן ממאי דאוקמינן לעיל דמיירי בכרך המוקף חומה כראוי.

דרשני המקוצר