פרשני:בבלי:יבמות סד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות סד א

חברותא

הרי הכתוב מלמד, שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל.  1  הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה, וכי לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל!?

 1.  א. ראה טעם למספר זה במהרש"א. ב. כתבו התוספות בבבא קמא פג א, שאין זה סתירה למה שאמרו בסנהדרין לט א, דכל בי עשרה שכינה שריא, דהכא אנביאים ואמשכן קאמר.
אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה חייב מיתה.
שנאמר "וימת נדב ואביהוא לפני ה', בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני. ובנים לא היו להם".
הא אם היו להם בנים - לא מתו.  2 

 2.  כתב הבית יוסף באהע"ז סימן א, תרי תנאי היא אליבא דרבי אליעזר, דלעיל אמר בשם רבי אליעזר "כאילו שופך דמים", ולפיכך לא הביא הטור מאמר זה של רבי אליעזר.
אחרים אומרים: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל. שנאמר "להיות לך לאלהים, ולזרעך אחריך".
בזמן שזרעך אחריך, הרי שכינה שורה בישראל.
אין זרעך אחריך, על מי שורה השכינה, וכי על העצים ועל האבנים?
מתניתין:
נשא אדם אשה, ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אינו רשאי ליבטל ממצות פריה ורביה. אלא, או יגרשנה, או ישא אחרת עמה. כי שמא לא זכה להיבנות מן הראשונה, ויבנה מן השניה.  3 

 3.  רש"י במשנה ובגמרא. וראה ברייתא המובאת בגמרא אחר המשנה, ובמה שכתב הריטב"א על לשון "שמא לא זכה להיבנות הימנה", הובא חלקו בהערות בגמרא.
ואם גירשה משום שלא ילדה, מותרת היא לינשא לאחר שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה. שאין אומרים עקרה היא, אלא שמא הראשון לא זכה להיבנות הימנה.  4 

 4.  רש"י.
ורשאי השני לשהות עמה עוד עשר שנים.  5 

 5.  ולא מתחשבים בעשר השנים הקודמות שלא הולידה בהן.
ואם הפילה - מונה עשר שנים משעה שהפילה.
גמרא:
תנו רבנן: אם נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים, ולא ילדה, הרי זה יוציא את אשתו ויתן כתובה, כי שמא לא זכה להיבנות ממנה.
כלומר: תולים אנו שאינה יולדת משום שהוא זה שלא זכה להיבנות הימנה, ולפיכך יתן כתובה.  6 

 6.  רמב"ן בשם רש"י. וכן משמע כוונת הברייתא על פי הגמרא בעמוד ב (כפירוש רש"י שם), שהקשתה: מנין אנו יודעים שהוא זה שלא זכה, והרי אפשר היא זו שלא זכתה ולא יתן כתובה. וכתב הרמב"ן: אבל אפשר היה לפרש, דהאי "שמא לא זכה להיבנות ממנה" איוציא קאי, כלומר: לפיכך כופין אותו להוציא שמא לא זכה ליבנות הימנה ויזכה לבנות מאחרת, ואין אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה; כי לדעת הרמב"ן, אפילו אם אינה יולדת משום שהיא לא זכתה להיבנות ממנו, יש לה כתובה, אלא אם כן הוחזקה בכך שאינה בת בנים, כי אז אנו תולין את הדבר במום שיש לה (ובביאור הגמרא בעמוד ב פירש באופן אחר, כפי שיתבאר בהערות שם). והריטב"א אף הוא מפרש כהרמב"ן, ונראה מדבריו שאינו גורס בברייתא כלל "יוציא ויתן כתובה".
אף על פי שאין ראיה גמורה לדבר, יש זכר לדבר ממה שנאמר: ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה "מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען" ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה.
הרי למדת שעד עשר שנים אינו חושש לפריה ורביה.  7 

 7.  ביארו התוספות שאין זו ראיה גמורה, הואיל ואין מוכח מכאן למי ששוהה עם אשה שמאיזה טעם אינו יכול לשאת אשה עליה אלא לגרשה, שחייב לגרשה.
וללמדך עוד: שאין ישיבת חוץ לארץ - שיש לומר עוון זה הוא שגרם למניעת הריונה - עולה לו מן המנין.
וכפי שמצינו באברהם, שנתחיל למנות את עשר שנותיו החל מישיבתו בארץ כנען, ולא הביא במנין את כל השנים הרבות שהיה בפדן ארם.  8  ומאחר שלמדנו שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המנין, כי תולים אנו את מניעת הריונה בעוון ישיבת חוץ לארץ, לפיכך:

 8.  כתב הרא"ש: יש רוצים לומר, דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחוצה לארץ דתלינן בעונש דירת חוץ לארץ, כדאשכחן גבי אברהם שישיבת חוצה לארץ אינו עולה לו מן המנין ; והאריך הרא"ש לדחות סברא זו. וביאר: ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת חוצה לארץ, לפי שצוה לו המקום: לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך, ונתעצל ולא הלך, ואף אחר שבא לארץ ישראל חזר למקומו (כפי שהוכיח שם), ועל זה נענש. ואף הריטב"א האריך להוכיח שלא נאמר כפי אותם שרוצים לומר, ואין הדברים האלו אלא באברהם אבינו, לפי שאברהם אבינו עקר היה, ולא זכה ליבנות עד שיעלה לארץ, שלא נאמר "ואעשך לגוי גדול" אלא בארץ, ומייתי לה השתא ללמדנו דזמן הראוי לפקידה בעינן, דנשמע מינה מאי דקתני בסיפא אם חלה וכו'. ועוד יש לומר, שאם עלה אדם מחוץ לארץ לארץ ישראל שלא יעלה לו מה שדר בחוץ לארץ כלל, ואפילו דר כמה שנים, כי אולי בזכות הארץ יבנה ממנה, ומונהב משעת כניסתו לארץ ישראל עשר שנים כשם שמנה אברהם אבינו אחר שנכנס לארץ.
אם חלה הוא חלק מאותן שנים, או שחלתה היא, או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים, הרי אותם שנים אין עולין לו מן המנין. כי אנו תולים את מניעת הריונה באותו עוון שגרם להם לחלות ולהיחבש.  9  אמר הקשה ליה רבא לרב נחמן: וליליף מיצחק ששהה עשרים שנים  10  עד שילדה אשתו, ולא נשא אחרת?!

 9.  כתב הרא"ש בסימן יב: ומזה אנו למדין שאם היה הוא חולה או היא חולה, ומיהו משמשין מטותיהן וראויין להתעבר, אלא שאינם בריאים כשאר בני אדם, וכן חבושין בבית האסורין ושמשו בבית האסורין, אנו תולין העוון שגרם להם להיות חולים או חבושים מנעם גם מלהוליד, כמו באברהם שמנעו העוון מלהוליד, דאם תמצי לומר שהחולי מנעם מלשמש או מלהוליד צריכא למימר?! ובטור ושלחן ערוך סימן קנד פסקו כהרא"ש. ולשון רש"י הוא: לפיכך, הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוץ לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון, חלה הוא או חלתה היא וכו'. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: וצריך שיהיו כל העשר שנים מתמידים בתשמיש כדי שיעלו לחשבון, ולפיכך ימי חליים או פרידת אחד מהם שהלכו בדרך אינם עולים מכלל העשר שנים, וכן היא שיטת הרע"ב. וכן היא שיטת המאירי, והוסיף: ואפילו היו שניהם חבושים בבית אסורים אחד, הואיל ומכל מקום אין דרך לשמש בבית האסורין, וללמדנו כך נקט ליה לישנא ד"שניהם חבושים".   10.  כתבו התוספות, שלפי המדרש הסובר (ראה לעיל סא ב בהערות): רבקה בת שלש היתה כשנשאה יצחק, אם כן משלש ועד שנים עשר לא היתה ראויה להריון, ויצחק היה בן ששים שנה "בלדת אותם", נמצא, שאין מאותה שעה שהיתה ראויה להריון עד אשר הרתה, יותר מעשר שנים; אלא שמדרשים חלוקים הם. והוסיפו: כי אף למדרש זה יש יותר מעשר שנים, הואיל ובדורות הראשונים היו ראויות לילד אף הרבה קודם שנים עשר, וכמבואר בסנהדרין סט ב. ואולם רש"י בחומש (הביאו התוספות יום טוב) כתב, דבת שלש נשאה ושהה עשר שנים עד שתהא ראויה לילד, ואחר כך עוד עשרה כמו שעשה אביו.
דכתיב: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי, וכתיב: ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם.
הרי שעברו עשרים שנה ולא נשא יצחק אשה אחרת.
אמר ליה רב נחמן לרבא: יצחק עקור היה (כדיליף לקמן), ואינו יכול לקיים מצות פריה ורביה.
ותמהינן: אי הכי, אף מאברהם אין ללמוד שיכול להמתין עשר שנים, כי הרי אברהם נמי עקור היה!  11  ומשנינן: מכל מקום יש ללמוד מאברהם, כי אם לא בא הכתוב ללמד שיכול אדם להמתין עשר שנים עד שנושא אחרת, אם כן למה אמר הכתוב "מקץ עשר שנים"?

 11.  כדיליף לקמן שהיה טומטום, ואף שנקרע הרי אין שכיח שיוליד, תוספות?! וצריך ביאור מאי "אי הכי" שייך כאן, הרי דבר פשוט הוא שאם עקור הוא אינו חייב לישא אחרת?! וראה מה שביאר בערוך לנר.
אבל ההוא קרא "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" אינו מיותר, אלא הוא בא כדי ללמד שעד עשרים שנה אדם שוהה.
כי ההוא קרא, מיבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא.
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל, וכי מה לנו למנות את שנות הרשעים? -
כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב.
שעל ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין באיזה פרק משנותיו של יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו.  12 

 12.  ומתבאר כל זה במסכת מגילה יז א בארוכה. ובתוך הדברים הובא אף הפסוק "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם". וחשוב הוא לנו לידע כל זאת, כי מתוך כך אנו למדים כמה שנים היה בבית שם ועבר משעה שברח מעשו אחיו ועד אשר עמד על הבאר בבית לבן, ומתוך כך אתה למד שגדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית שם ועבר לא נענש על ביטול מצות כיבוד אב ואם. רש"י.
אמר רבי יצחק: יצחק אבינו, עקור היה
שנאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא".
"על" אשתו לא נאמר, שיהיה משמע שיצחק אבינו הוא שהתפלל על רבקה והיא לא התפללה עליו, אלא "לנוכח" אשתו, הוא שאמר הכתוב. ומשמע שאף היא התפללה על יצחק.
מלמד הכתוב ששניהם עקורים היו, והתפללו האחד על השני.  13 

 13.  נתבאר על פי רש"י בד"ה ויעתר להם.
ופרכינן: אי הכי, אם תאמר כדבריך, ששניהם התפללו זה על זה, תיקשי הא דכתיב: ויעתר יצחק לה', ויעתר "לו" ה', ותהר רבקה אשתו.
למה נאמר ויעתר "לו", הרי ויעתר "להם" ה' (ליצחק ורבקה), מיבעי ליה לומר!
ומשנינן: לפי שאינו דומה תפילת יצחק, שהיה צדיק בן צדיק, לתפילת צדיק בן רשע, כרבקה בת בתואל.
אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים?
מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.
ואמר רבי יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר (קלשון  14 ), וכמו שנאמר: "ויעתר" יצחק לה' לנכח אשתו, ונאמר: "ויעתר" לו ה', (רש"י סוכה)?

 14.  כן הוא לפירוש רש"י בסוכה, ומיהו שיטת רש"י כאן שונה מדעתו בסוכה, וראה הגהות הב"ח.
מה עתר זה מהפך את התבואה ממקום למקום - כך תפלתן של צדיקים מהפכת את מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות.
אמר רבי אמי: אברהם ושרה טומטומין היו (זכרותם ונקבותם, מכוסין בעור היו  15 ), שנאמר: הביטו אל צור  חוצבתם (נעשה לו זכרות), ואל מקבת בור נוקרתם  1  (נעשה לה נקבות).

 15.  בתוספות מבואר כי בשעה שנשאה כבר לא היו טומטומין.   1.  כתב רש"י: כמו (ישעיה לז כה): אני קרתי ושתיתי מים, כלומר: התחלתי בכל מעשי וגמרתי והצלחתי, כזה הכורה בור ומוצא מים ומצליח, לשון "מקור". רש"י.

דרשני המקוצר