פרשני:בבלי:חולין נה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין נה א

חברותא

שיעורן לגבי טומאת כלים הוא, שיחזיקו בתוכם שמן בכדי סיכת קטן.
ושיעור זה של שמן לסיכת קטן, ניתן לשברי כלים שהם קטנים, ועד לכלים שהם במידת לוג.
ומדייק רבא: מאי לאו, כלים שהם כמידת לוג, דינם הוא ככלים שהם כלמטה ממידת לוג. ומשמע ש"עד ועד בכלל"! ודחינן: לא! לוג - כלמעלה!
תא שמע: כלים שהיה בהם מלוג עד סאה, ונשתברו, שיעורם לקבלת טומאת כלים הוא ברביעית, אם נשתייר בשבריהם כדי להחזיק רביעית שמן.
מאי לאו, סאה - כלמטה?!
לא. סאה - כלמעלה, צריך שיהיה בשבריה לקבל שיעור של חצי לוג כדי שיקבל הכלי טומאה.
תא שמע: כלים שהיה בהם מסאה ועד סאתים - צריך שישתייר בשבריהם בחצי לוג!
מאי לאו, סאתים - כלמטה!
לא! סאתים - כלמעלה, ששיעורם בלוג שלם.
ופרכינן: והתניא במפורש שמשערים כלפי מטה, דתניא: לוג - כלמטה. סאה - כלמטה. סאתים - כלמטה!
ודחינן: התם - לחומרא, שמטמאים לשברים, הילכך אמרינן ד"עד ועד בכלל". דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל שיעורי חכמים - אם השיעור המצומצם הוא חומרא, אזלינן ביה להחמיר, ושיערוהו בשיעור המצומצם. ואם השיעור המצומצם הוא להקל, שיערוהו לא במצומצם אלא ב"שוחק". חוץ משיעור "כגריס" של כתמים, שהולכים בו להקל.
והיינו, שמדין תורה אין האשה נטמאת בטומאת נדה אלא אם כן היא רואה ומרגישה את יציאת דם הנידה מגופה, ולא כאשר היא מוצאת כתם של דם על גופה או על בגדה. אלא, גזרו חכמים על הכתמים, שתטמא האשה בהם, מדרבנן.
ושיעור קבעו חכמים לכתם. שאם הוא פחות מ"כגריס", הוא אינו מטמא כלל. וטעמו של דבר, שעד גודל של כגריס ניתן לתלות שהדם הוא ממאכולת (סוג של כינה) שנמעכה ויצא דמה, ולכן לא גזרו חכמים כלל על פחות מכגריס, אפילו במקום שאין לתלות בדם מאכולת.
וכיון שכל טומאת כתמים היא רק מדרבנן, הקלו בה חכמים, שלא תטמא האשה עד שיהיה בכתם יותר משיעור כגריס. אבל כגריס מצומצם, אינו מטמא!
אבל שאר שיעורי חכמים, החמירו בהם לשעור המצומצם. הילכך, בסלע ואיסר דרב נחמן, אי אמרינן בהם "עד ועד בכלל", הוי קולא, שאפילו באיסר ובסלע אין זה חסרון, ומכשרינן.
ואשמעינן רב נחמן דכל היכא דקתני "עד" יש לילך בו לחומרא. ואילו במקום שאם נאמר בו "עד ועד בכלל" זה יהיה לקולא, אנו אומרים בו "עד, ולא עד בכלל".
דיקא נמי, דקתני עלה דההיא דחבל היוצא: חמשה טפחים - כלמעלה. שהוא טמא. ומכאן אתה למד, כי מה דקתני "עד חמשה טהור", הכוונה של המשנה היא "עד ולא עד בכלל".
וכן קתני: עשרה טפחים, כלמטה. והיינו שהוא טמא כאילו היה פחות מעשרה (כי חבל שהוא למעלה מעשרה טפחים - טהור).
והיינו, דאזלינן לחומרא, ואמרינן, הא דקתני "מחמשה ועד עשרה טמא", אמרינן בו "עד ועד בכלל".
ומוכח, שענין "עד" נקבע לפי החומרא, שלפעמים אמרינן "עד ועד בכלל", ולפעמים "עד ולא עד בכלל", והכל להחמיר, לפי הענין.
שנינו במשנה ניטל הטחול:
אמר רב עוירא משמיה דרבא: לא שנו אלא ניטל הטחול. אבל ניקב הטחול, הוי טרפה.
מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבידא: הרי שנינו לקמן: החותך איבר מעובר שבמעיה של בהמה - מותר אותו האבר באכילה, בשחיטת הבהמה, כשם שמועילה השחיטה להתיר את העובר עצמו, דקרינן ביה "כל בבהמה, תאכלו".
אבל, אם חתך מן הטחול ומן הכליות של הבהמה עצמה, הרי אף על פי שלא הוציא את החתיכה מגוף הבהמה עד השחיטה, לא קרינן בה "כל בבהמה - תאכלו", ולכן אסור האבר שנחתך באכילה, כדין אבר מן החי שלא הותר בשחיטה.
והשתא דייקינן: הא בהמה גופא, שריא, על אף שנחתכו ממנה הטחול או הכליות.
והרי נחתך הטחול משמעותו ניקב הטחול, שכל נטילה מהטחול יוצרת בו חלל, ובכל זאת אין היא טרפה!?
ודחינן: לא ! הוא הדין דאפילו בהמה נמי אסירא. דחמיר ניקב הטחול או נחתך מניטל לגמרי. שהנקב בטחול מוסיף מכאוב וחולי ומטריף אותו בחוליו. אלא, איידי דתנא רישא, בחותך מעובר, מותר אותו האבר באכילה, תנא נמי סיפא, בחותך טחול מגוף הבהמה, שאותו אבר אסור באכילה. אבל אין הכי נמי, שכל הבהמה נטרפה בחסרונו של הטחול!
ואיבעית אימא: ניקב הטחול לחוד, ונחתך הטחול לחוד.  69 

 69.  נמצאנו למדים שיש שני פירושים לדין זה שאסור באכילה: א. אסורה כל הבהמה באכילה כטרפה, כיון שאם ניקב הטחול, נטרפה הבהמה. ב. רק הטחול אסור. אך הבהמה עצמה מותרת. משום שחלוק דין טחול שניקב, שמטריף את הבהמה, מדין טחול שניטל כולו, שאינו מטריפה. ולקמן סח א מבאר הרשב"א, שדעת רש"י לבאר את המשנה שם כפי הפירוש השני בגמרא כאן, והיינו, שאין הבהמה נטרפת על ידי נטילת הטחול. וכן פשטות המשנה שם. אמנם להלכה, נחלקו הראשונים בדבר זה. דעת הרשב"א, שיש ללכת אחר הדעת המחמירה, ואסורה כל הבהמה. ואילו דעת בעל העיטור (שער שני הלכות שחיטה ערך "טחול") היא, שאם נחתך כל הטחול, מותרת הבהמה.
שנינו במשנה: ניטלו הכליות:
אמר רכיש בר פפא משמיה דרב: לקתה בכוליא בכליה אחת - טרפה!
אמרי במערבא: והוא, דמטאי לקותא  למקום חריץ.

דרשני המקוצר