פרשני:בבלי:נדרים ג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים ג ב

ערך זה מכיל שאלות שנענו בדף השאלות. עבור לדף השאלות לצפייה בתשובות. לצפייה בעוד ערכים המכילים שאלות שנענו לחץ כאן.

חברותא

מלמד  שהנזירות חל על הנזירות. והיינו, שנזיר האומר "הריני נזיר היום, הריני נזיר היום", הרי הוא מתחייב לנהוג בנזירות נוספת במשך שלשים יום לאחר שישלמו ימי נזירותו הראשונה. וזוהי משמעות "נזיר להזיר", שמקבל נזירות נוספת על אף היותו נזיר משעה שאמר בפעם הראשונה "הריני נזיר"!
ומבארת הגמרא:
ולמאן דאמר "דברה תורה כלשון בני אדם", ו"נזיר להזיר" דריש: לעשות ידות נזירות כנזירות -
זה שהנזירות חל על הנזירות - מנא ליה?
הניחא, אי סבירא ליה כמאן דאמר אין נזירות חל על נזירות.
אלא, אי סבירא ליה כמאן דאמר "נזירות חל על נזירות" - מנא ליה זאת? -
נימא קרא, היה לו לכתוב לנקוט בנזיר לשון דומה לנדר, וכמו שבנדר אמר הכתוב "לנדור" כך בנזיר היה לו לומר, על אותו משקל - "ליזור".
מאי, מדוע שינה הכתוב בנזיר, ונקט בו לשון "נזיר להזיר"? -
שמעת מינה משינוי הלשון תרתי, את שתי ההלכות, גם את הדין שידות נזירות כנזירות, וגם את הדין שנזירות חלה על נזירות.
במערבא בארץ ישראל אמרי כך:
אית תנא דמפיק ליה שמוציא (לומד) לדין ידות מן "לנדור נדר".
ואית תנא דמפיק ליה לדין ידות מן הריבוי שבמילה "כל", דכתיב בפרשת נדרים (במדבר ל) "כל היוצא מפיו, יעשה".
ועתה באה הגמרא להסביר כיצד יתכן לעבור על הלאו של "בל יחל" בנזירות.
אמר מר בברייתא: ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר.
והניחה הגמרא עתה שכוונת התנא לומר, שתיתכן אפשרות שיעבור על נזירות בבל יחל בלבד, כמו שבנדרים עובר בבל יחל בלבד.
והוינן בה: בשלמא "בל יחל" דנדרים משכחת לה, כגון דאמר "ככר זו אוכל", ולא אכלה - שעובר משום "בל יחל דברו".
אלא "בל יחל דנזירות" - היכי משכחת לה? באיזה אופן תיתכן מציאות שיעבור בנזיר רק על "בל יחל"?
והרי כיון דאמר "הריני נזיר", הוה ליה מיד נזיר, ואם אכל ענבים קם ליה מתחייב הוא מיד באיסור לאו, "בל יאכל ענבים", ואם שתה יין, קם ליה, מתחייב הוא מיד, בבל ישתה יין!
וכיון שחיובו הוא מצד נזירותו, ונזירותו חלה מיד, ועובר עליה מצד הלכות נזירות, כיצד יתכן שהוא עובר ב"בל יחל דברו" בלבד?
אמר רבא: כונת התנא היא לומר, שההיקש מלמד - לעבור עליו בשנים. שכל נזיר העובר על איסורי הנזיר, הרי מלבד העבירה על איסורי הנזיר הוא עובר גם על איסור נדר של "לא יחל דברו". כי כל נזיר מקבל עליו את נזירותו בלשון נדר, שמלבד נזירותו הוא גם מתחייב בנדר שלא לחלל את נזירותו.
עוד הוינן בה: "בל תאחר" דנזירות - היכי משכחת לה? באיזה ענין תיתכן מציאות של עבירה על "בל תאחר" בנזיר?
הרי כיון דאמר "הריני נזיר", הוה ליה מיד נזיר!
ואז, אם הוא אכל ענבים, קם ליה מתחייב הוא מיד בבל יאכל ענבים! והיכן הוא איחור נזירותו?
ומשנינן: "בל תאחר" בנזירות יתכן, במי שאומר "לכשארצה - אהא נזיר", שאינו נהיה מיד לנזיר, ואם הוא מאחר את ניהוג נזירותו, הרי הוא עובר בבל תאחר!
ותמהה הגמרא על התירוץ הזה: והרי אי אמר "כשארצה אהא נזיר", לעולם ליכא "בל תאחר", שהרי אמר במפורש "כשארצה", וכל עוד הוא אינו רוצה הוא אינו חייב בנזירות, ואין כאן איחור!
ולכשירצה, הוא נהיה מיד נזיר, ושוב אין כאן איחור!
ומשנינן: אמר רבא: כגון דאמר "לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר". דמן ההיא שעתא שאמר זאת הוה ליה חיוב לנהוג מיד בהנהגת נזיר, ואם לא התחיל בניהוג הנזירות אינו נזיר, ועובר על כך מיד ב"בל תאחר".
והחיוב המיידי לנהוג בנזירות, הוא מידי דהוה, דומה הוא לדין כהן האומר לאשתו (הישראלית) "הרי זו גיטיך - שעה אחת קודם מיתתי", שאסורה האשה הישראלית לאכול בתרומה מיד, כי שמא ימות הבעל הכהן בעוד שעה, ונמצא שהיא עתה מגורשת ממנו, ובהיותה ישראלית שאינה אשת כהן, היא אסורה באכילת תרומה.
אלמא, מוכח מכך שאינה אוכלת בתרומה מחמת החשש שמא ימות בעלה הכהן בעוד שעה, דאמרינן שבכל שעתא ושעתא יש לנו לחוש דילמא מיית בעוד שעה.
הכא נמי, מי שנדר שלא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר, לאלתר הוי, מיד יש לו לנהוג בהנהגת נזיר, משום דאמרינן: דילמא השתא מיית. שמא ימות עתה. ואם לא קיבל על עצמו מיד הנהגת נזירות, הרי הוא עובר בבל תאחר.  1 

 1.  בדברי הראשונים יש כמה הסברים בביאור הסוגיה: הר"ן מבאר שהיות ויש חשש שיפטר מהעולם מיד, הרי זה כמי שנדר למנות נזירות מיד, שהרי הוא עובר מיד בבל תאחר, כיון שהיה נדרו לנהוג מיד בנזירות. אך הר"ן לא ביאר כיצד הוא מתחיל לנהוג מיד, האם צריך לומר מיד "הריני נזיר", או להתחיל לנהוג מיד בנזירות, ללא אמירת "הריני נזיר". כמו כן לא ביאר הר"ן מדוע הוא עובר על "בל תאחר" בעיכוב ניהוג הנזירות מיד, כי אם זה מחמת שיכול אדם להתחייב בנדר על המידיות של הנהגת הנזירות, הרי אם התעכב, הוא עובר מיד בבל יחל נדרו, אך לא בבל תאחר. והחזון איש (בתחילת ביאורו למסכת נדרים) מביא את דברי הירושלמי, שהנודר להביא את קרבנותיו ביום שני, ולא הביאם אז, עובר בלאו. ויתכן שכוונת הירושלמי לבל תאחר. אך מציין החזון איש שאין מקור מפורש לכך שעובר בבל תאחר, כי יתכן שהירושלמי מתכוון לבל יחל, על כך שלא הביא את הקרבן ביום שני, שאותו הוא קבע בנדרו. ואילו הרא"ש מבאר שהוא מתחייב לקבל על עצמו נזירות, וכיון שכבר עתה יש לו לקבל על עצמו את הנזירות מחמת החשש שמא יפטר מיד מהעולם, הרי הוא עובר בבל תאחר רק אחר שלשה רגלים, אם עיכב את קבלת הנזירות עד אז. ומבאר הגרנ"ט את מחלוקת הר"ן והרא"ש אם עובר מיד בבל תאחר או רק לאחר שלשה רגלים, בשאלה העקרונית האם האיחור של קיום נדר או מצוה הוא מיד, אלא שהרחיבה התורה את הזמן לענין העבירה, שאין עוברים על האיחור אלא לאחר שלשה רגלים, או שמא בלי קביעות הזמן הזה לעולם לא היה איחור, וקבעה התורה את זמן האיחור שהוא מתחיל לאחר שלשה רגלים, ומשעה שמתחיל האיחור, הוא עובר מיד ב"בל תאחר". לדעת הר"ן, רק משעברו שלשה רגלים מתחיל האיחור, ואז עובר מיד בבל תאחר. ולכן אם קיבל עליו בנדר להיות מיד נזיר, הוא חייב מיד לקיים את נדרו כדי לא לאחר את המיידיות שבנדרו. ואם לא מקיים אותו הרי הוא מאחר מיד את קיום נדרו, ולכן עובר מיד בבל תאחר. אך לדעת הרא"ש גם אם לא התחייב מיד מתחיל האיחור מיד, אלא שהרחיבה התורה את הזמן שבו הוא עובר בבל תאחר לשלשה רגלים, ולכן גם כשנודר לקבל נזירות מיד, והאיחור הוא אכן מיד, אין הוא עובר על בל תאחר אלא לאחר שלשה רגלים. ואילו הרמב"ם פסק (בפרק א מהלכות נזירות הלכה ד) שהאומר לא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד, שמא ימות עתה. ואם איחר נזירותו הרי זה עובר בבל תאחר לשלמו. ודבריו צריכים ביאור, כי אם הוא נעשה מיד נזיר שוב אין בל תאחר. וכתב הגרי"ז (בחידושי הגרי"ז על הרמב"ם, פרק ד מהלכות נזירות הלכה ד) שכונת הרמב"ם שחייב לקבל על עצמו נזירות, ואם איחר את הקבלה של הנזירות עובר בבל תאחר. והוכיח זאת מדברי הרמב"ם (פרק ו מהלכות ערכין הלכה ג) הפוסק שיכול אדם לידור נדר שהוא יקדיש דבר שלא בא לעולם, בעת שהוא יבוא לעולם. ומביא הרמב"ם ראיה לכך מיעקב אבינו שנדר על העתיד "וכל אשר תתן לי - עשר אעשרנו לך", ומההלכה האמורה כאן בנזיר, שהאומר לא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר, חייב לנהוג בנזירות. ואף על פי שעדיין לא נדר בנזיר, הואיל ואמר שידור בנזיר - חייב להנזר". והגר"ש שקופ (סימן ד) הוכיח מלשונות הרמב"ם שהוא חייב לנהוג בנזירות מבלי שיצטרך לומר הריני נזיר, אך אין הוא נעשה נזיר מיד אלא רק בשעה שיתחיל לנהוג בנזירות. ובתוס' כאן מצאנו שתי גישות לענין. בתירוצם הראשון ביארו שכונת הגמרא לומר שהוא נודר לקבל נזירות, והאיחור הוא בקבלת הנזירות. ואילו בתירוצם השני, טוענים התוס' שאם הוא מתאחר בקבלת הנזירות אין זה בל תאחר של נזיר אלא בל תאחר של נדר! ועיין ביאור התוס' בחידושי רבי שמואל סימן ד אות ו.

דרשני המקוצר