חכם ציון ברין

חכם ציון ששון ברין צדיק נסתר מל"ו הצדיקים הנסתרים ובעל חסד.

קורות חייו

נולד בערב יום הכיפורים, ט' בתשרי התרע"ו לאביו חכם דוד ברין ע"ה ולאימו מרת שמחה ע"ה. אביו חכם דוד נולד בטורקיה לאביו ר' משה ולאמו מרת ננה. בימי נערותו עם פרוץ מלחמה באזור, נאלץ לעזוב את תורכיה ולהגר לעיראק. דוד וחבר נעוריו יצאו לדרכם. הדרך הייתה קשה ומפרכת, הם נאלצו לעבור במדבריות וביערות, במקומות נידחים אשר כף רגל אדם לא דרכה שם. הם צעדו ימים ולילות מצוידים בלחם צר ומים לחץ, כאשר בימים השמש קפחה על ראשם ובלילות הקור הקפיא את עצמותיהם. חדורי מטרה המשיכו לצעוד עד שהבחינו כי טעו בדרכם. "אנו אבודים", פרץ החבר בבכי, "טעינו בדרכנו, כעת נותרנו לבדנו במדבר". "מה לך בוכה?! בטח בה' והוא יצילנו!", השיב דוד. והנה תוך כדי שיחתם, ניצב לפניהם יהודי הדור פנים עם זקן שיבה המעטר את פניו "להיכן פניכם מועדות" שאל את הנערים המשתאים. "לעירק", השיבו. "עצמו עיניכם"! הורה הזקן. דוד וחברו עשו כהוראת הזקן וכשפקחו עיניהם נגלתה לפניהם בגדד בירת עירק. בתקופת שהותו בעירק, נשא לאישה את מרת שמחה ע"ה. לאחר שזכו לחבוק שלושה ילדים – גמלה בליבם ההחלטה לעלות לארץ חמדת אבותינו – לארץ ישראל. חכם דוד ושמחה עשו את כל הדרך הארוכה תחת השמש הקופחת מעל ראשיהם. בדרכם, עברו חכם דוד ורעייתו שמחה דרך מצרים, שם נולדה להם בת נוספת. לאחר נדודים רבים ותלאות הדרכים העקלקלות – הגיעו חכם דוד ומרת שמחה לארץ הקודש – ומה רבה הייתה שמחתם. חכם דוד – שהיה ירא שמים, תלמיד חכם ותמים דרך, התפרנס למחייתו מעבודת הסבלות. למרות שמחתם הגדולה על שזוכים הם לדרוך על אדמת הקודש - החיים בארץ לא היו קלים כלל וכלל, עד שפעמים אחדות לא היה לחכם דוד, לרעייתו הצדקת ולמשפחתו לחם למחייתם. חכם דוד ושמחה היו גרים במתחם שבה חצר גדולה, ובתוכה מספר בתים קטנים. אף היו בתים, שבתוך כל בית היו מתגוררות שתי משפחות, אולם – חכם דוד ואשתו שמחה הודו לה' והסתפקו במועט!

ילדותו

בשנת התרע"ו (1915) – סוף שנות השלטון התורכי בארץ – נולד חכם ציון לשמחת הוריו ואחיו היקרים. חכם ציון זכה להוולד על אדמת ארץ הקודש בעיר תל-אביב. חכם ציון גדל על ברכי התורה והיהדות אותם דלה מאביו, מאמו, ממוריו ומסובביו. כשגדל חכם ציון – שלחו אותו אביו ואמו ללמוד בבית הספר "תחכמוני" שבעיר תל-אביב. אולם, בעקבות המצב הקשה ששרר אז בארץ – לא יכול היה חכם ציון ללמוד בבית הספר בצורה עקבית ומסודרת, וכבר באותה התקופה עבד חכם ציון בכל מיני עבודות מזדמנות לצורך כלכלת משפחתו. באותה התקופה, נערכה מלחמה קשה בין התורכים לבין הבריטים. הבריטים הבטיחו "בית" ליהודים. וכמובן – ידם של הבריטים הייתה על העליונה. אולם, הבריטים אינם קיימו את הבטחתם להקים מדינה לעם ישראל בארצו.

שירותו באצ"ל

עם ישראל תמיד שאף לעלות לארץ ישראל מארצות העולם, ולגאול אותה מידי נוכרים. לשם כך, הקימו אנשים בעלי תושייה מחתרות שפעלו לעליית עם ישראל לארצו ולסילוק המנדט הבריטי מהארץ, כגון: בית"ר, שהייתה בתחילה בראשות זאב ז'בוטינסקי ז"ל ולאחר מכן בראשות מנחם בגין ז"ל, לימים – ראש ממשלת ישראל. במחתרת זו חכם ציון לקח חלק. בתחילה היה חכם ציון חבר בית"ר, ולאחר מכן המשיך ופעל באצ"ל. אחד החוקים השערורייתיים שחוקקו הבריטים, היה - איסור כניסת יהודים לארצם. רק מי שנישאו ליהודים ילידי הארץ – הורשו להתגורר בה. מאחר וחכם ציון היה ילד הארץ – הותר לו להתגורר בארץ. משום כך - תפקידו של חכם ציון היה להעלות נשים מפולין לארץ ישראל, לשאת אותן בחתונה פיקטיבית (שאינה אמיתית) ולהעלותן לארץ. בכך סייע לאותן נשים לעלות ולחונן את אדמת ארץ הקודש. פעמיים הצליח חכם ציון במשימתו, אולם בפעם השלישית - נתפס והובא למשפט. בבית המשפט נידון הרב לשלושה חודשי מאסר. כאשר ניסה להתחמק, אמר השופט בכעס: "מר ברין, אתה לא תצליח לסדר אותנו!" "אדוני השופט, סידרתי אתכם כבר פעמיים!" השיב חכם ציון בחיוך ובגאווה יהודית אמתית. בתקופת שהותו של חכם ציון בבית הכלא הבריטי – חלה במלריה. מחלת המלריה הייתה מחלה נפוצה מאוד באותה התקופה. לוחמי האצ"ל פעלו ללא לאות לשחרור חבריהם היושבים בבית הכלא. הם החדירו כלי נשק לבית הכלא, ואף נכנסו למחנות הבריטים כשהם מחופשים לחיילים. מתוכם – היו פעולות שהעלו הצלחה גדולה, אולם- היו פעולות שנחלו כישלון ואבדות בנפש ל"ע. העונש הכבד שהוטל על הנתפסים היה- תלייה בגרדום! אך למרות זאת, לוחמי האצ"ל המשיכו ופעלו בחירוף נפש בכדי להציל את העצורים. מקרה מפורסם ארע עם לוחם האצ"ל – שלמה בן יוסף הי"ד. יום אחד, שלמה ושני חבריו הטילו פצצת רימון על אוטובוס של ערבים. לאחר זמן מה נתפסו שלמה וחבריו והועמדו למשפט בבית המשפט של המנדט הבריטי. על שלמה נגזר גזר דין מוות בתלייה. כששמעו זאת לוחמי האצ"ל – פעלו ללא לאות ועשו כל שביכולתם למניעת הגזירה הנוראה. הם הלכו באישון ליל ותלו כרזות ברחובות העיר, שבהם הייתה כתובה אזהרה: "לא לשלוח יד בשלמה בן יוסף", ואף שבו קצין בריטי כבן ערובה. אולם – שלמה התנגד בכל תוקף לבקשת חנינה ודחה את התוכנית של האצ"ל לשחררו מן הכלא, ואף כתב: "אני הולך למות ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!". ואכן – לצערנו הרב – שלמה בן יוסף נתלה, כאשר חיוך רחב נסוך על פניו. שלמה בן יוסף היה מ-12 הראשונים שנתלו בגרדום. ת.נ.צ.ב.ה

נישואיו

בסביבות שנת 1942 נשא לאישה את מרת מרגלית – יתומה בת 16 שעלתה לארץ מעירק כשהיא בת 13 שנים בלבד.

עבודתו

לצורך פרנסתו – עסק חכם ציון בחלוקת עיתונים (יש לציין כי עיתונים אלו היו עיתונים עסקיים בלבד, ולא עיתונים הכוללים לשון הרע) בשעות הלילה המאוחרות, כך שיומו היה מוקדש ללימוד התורה ולשאר עיסוקיו. באותה התקופה, שרר מתח ברחובות. הבריטים עמדו ושמרו בכל סמטה ופינה על מנת לדכא התארגנויות מחתרתיות. היו שעות שבהן היה עוצר (פירושו של דבר שאסור לצאת מן הבתים לכל אורך זמן העוצר). אולם, לחכם ציון התירו לצאת מביתו חרף עבודתו כמחלק עיתונים. בזמנים אלו, היה חכם ציון רוכב על אופניו כאשר הבריטים יורים וכדורים שורקים מעל ראשו. הערבים ימ"ש היו עומדים על מגדלים ביפו ויורים אל תוככי תל-אביב, אך בחסדי ה' יתברך חכם ציון לא נפגע ולו פעם אחת. לאחר זמן מה, פרצה מלחמת השחרור. במלחמה זו נהרג אחיו אהובו של חכם ציון – משה ברין הי"ד, שהיה מראשי ההגנה, שנרצח מטיל שפגע בביתו. כמו כן, אחיינו של חכם ציון – הלל יצחקי הי"ד, שהיה חבר באצ"ל, נתפס קודם הקמת המדינה, הועבר לכלא ושם נהרג.

בעל חסד

קודם חתונתו, הסביר חכם ציון למרגלית ע"ה, שכך יתנהל אורח החיים בביתו: "במקרה ויגיע עני לביתנו – אל תתני לו רק מעות, אלא הביאי לפניו גם אוכל ושתייה, וכן אם יבקש מספר פעמים – הביאי לו ככל שידרוש!". ואכן – כך היה. את מצוות הכנסת האורחים קיימו חכם ציון ומרגלית ע"ה לכל אורך שנות חייו של חכם ציון. ואף לאחר פטירתו של חכם ציון – המשיכה מרגלית והתמידה במצווה חשובה וגדולה זו. סיפר מנהל עבודתו, אליהו כ"ץ הי"ו: "בכל פעם לפני שהייתי יוצא לעבודתי, הייתי מגיע לביתו של חכם ציון, שם מרגלית ע"ה הייתה מגישה לי כוס תה רותח. חכם ציון התעקש שאברך לפניו, ורק לאחר מכן היה מברך. כמו כן, היה מביא לי כריך בכל בוקר לעבודתי. בוקר אחד, שכח חכם ציון להביא לי כריך. מה עשה? – חזר לביתו והביא לי את הכריך. באחד הלילות כשעבר וחילק את העיתונים, שמע קול של שיעולים חזקים. בירר חכם ציון מי משתעל, וגילה כי זו אישה הסובלת מאסטמה. מיד אץ רץ לעבר ביתו, והגיש לפניה מים חמים. מאותו היום – בכל פעם כשהיה יוצא לעבודתו – היה נוטל עמו מים חמים, וכשהיה שומע אותה משתעלת – היה מגיש לה מים חמים. כמו כן, ביתם של חכם ציון זצ"ל ומרת מרגלית ע"ה היה פתוח יום ולילה לאורחים. חתנו של חכם ציון סיפר כי הוא היה בן בית בביתם עוד מילדותו והפעם הראשונה והיחידה שראה את מפתח ביתם היה ביום חתונתו.

עם הצדיקים הנסתרים

ידידו הגדול של חכם ציון ברין זצ"ל היה הצדיק הנסתר חכם מנחם מנשה זיע"א. חכם מנחם מנשה זצ"ל התגורר בירושלים עיה"ק ואילו חכם ציון ברין זיע"א התגורר בעיר תל־אביב. בנו של חכם מנחם התגורר אף הוא בתל אביב כך שחכם מנחם היה מגיע אליו לבקרו לעיתים. כשהיה חכם מנחם מגיע לבקר את בנו, היה הולך לביתו של חכם ציון ולבית הכנסת בו היה מתפלל ודורש. מספרים כי היו הולכים ללמוד בחברת מקובלים נסתרים.

פעם אחת אמר חכם מנחם מנשה זצוק"ל על חכם ציון כי הינו אחד מן הל"ו הצדיקים הנסתרים שבדור, והוסיף, כי נשמתו גבוהה מאוד. מספרים ילדיו של חכם ציון כי כאשר היה מגיע חכם מנחם לביתם היה הולך עם חכם ציון. לאן הם הלכו? זאת איננו יודעים...

צדיק מיוחד היה גר בשכונתו של חכם ציון זצ"ל. יותר נכון – גר בבית־הכנסת שבשכונת חכם ציון זצ"ל, צדיק שהסתגף והתעלה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. לצדיק זה קראו: רבי שלמה אדלר זצ"ל. כשרעבונו היה גובר עליו - היה מחיש את צעדיו לעבר ביתם של חכם ציון זצ"ל ואשתו אשת־החסד מרת מרגלית ע"ה ושם היה משקיט את רעבונו והיה כבן־בית אצלם. חברות וידידות רבה שררו בין רבי שלמה אדלר זצ"ל לבין מורנו חכם ציון ברין זצ"ל.

פטירתו

בערב ט"ו בשבט התשנ"ה בטרם הגיעו לגבורות נסתלק חכם ציון לבית עולמו והותיר אחריו את צאן מרעיתו כצאן אשר אין להם רועה. אנשים רבים, בהם רבנים, תלמידים ומוקירי זכרו ליווהו בדרכו האחרונה והוא נטמן בבית העלמין ירקון. צניעותו ופשטותו ליווהו בכל שנות חייו ואף לאחר פטירתו וכה נכתב על מצבתו: "פ"נ בעלי אבינו סבנו ומורנו עטרת ראשנו המדוכא ביסורין ר' ציון ששון בן ר' דוד זצ"ל דמעותיו מצויות על כל יהודי ותפילותיו עשו פירות מתוך לב טהור".

לקריאה נוספת

חוברת "חכם ציון ברין" חלק א', אלעד אייר התשע"ז מאת משה הלוי יצ"ו חוברת "הצדיקים הנסתרים" - אלעד חשוון התשע"ח מאת משה הלוי יצ"ו