טעמא דקרא

דרישת טעמם של מצוות התורה ודיניה לצורך הסקת מסקנות הלכתיות, או בתורת דרש בלבד.

על פי רוב רבי שמעון בר יוחאי הוא זה ש"דריש טעמא דקרא".

לדוגמא: את טעם האיסור הנאמר בתורה (דברים כד, יז): "לא תחבול בגד אלמנה", פירש רבי שמעון בר יוחאי: כדי שלא יצא שם רע על אותה אלמנה. ממילא הסיק, שהאיסור שייך רק באלמנה עניה, שאם ימשכנו אותה, תחול חובה להשיב לה את כסות הלילה בלילה, ואז יש חשש ששכנותיה, שיראו את המלווה משיב לה את המשכון כל לילה, ולוקחו ממנה כל בוקר, יחשדו בה, ויוציאו עליה שם רע בנוגע ליחסיה עם המלווה, אבל באלמנה עשירה, שאינה צריכה לאותה כסות ואין צורך להשיב לה את המשכון בכל לילה, אין חשש זה, ועל כן מותר למשכן אותה.

כאמור, פעמים ניתנו נימוקים למצוות ודיני התורה, לא לשם הסקת מסקנות הלכתיות אלא בתורת דרש בלבד.

לדוגמא: התורה קבעה שגובים את תשלומי הנזק מן העידית שבנכסי המזיק. הטעם לכך הוא: כדי שיאמר אדם בלבו: למה אני גוזל ולמה אני חומס, למחר בית דין יורדים לנכסי ונוטלים שדה נאה שלי, ויימנע על ידי כך מן הגזל.