שכונת שמואל הנביא

מתוך הויקיפדיה העברית: שמואל הנביא היא שכונה בירושלים, שנקראה על שם שמואל הנביא שיום הולדתו ופטירתו הינו ביום כ"ח באייר יום ירושלים אך יש אומרים שלידתו ופטירתו ביום כ"ט באייר.

לקראת מלחמת ששת הימים

השכונה הוקמה כשיכון במספר שלבים החל משנת 1963 ויועד לעולים חדשים, תושבים ותיקים ומשפחות מרובות ילדים שגרו בתנאים ירודים בשכונות ותיקות יותר בעיר. ביולי 1963 הוגרלו במקום 50 דירות. באוגוסט 1964 פרסם משרד השיכון מכרז לעוד 100 יחידות דיור. בספטמבר 1965 הוזמנו להרשם להגרלת הדירות זוגות צעירים הנשואים עד 3 שנים.

השכונה גובלת בשכונות בית ישראל, שכונת הבוכרים, נווה צבי, סנהדריה, רמת אשכול, ומעלות דפנה, ובבית הקברות סנהדריה.

השכונה הוקמה על יד קו הגבול העירוני באזור בעל בעיות ביטחונית קשות. השכונה יועדה לתושבים ממעמד סוציו אקונומי נמוך. הבניינים נבנו בתבנית שיכון רכבת, מרובעים וחד גוניים. אלה בנייני ענק בעלי מספר קומות וכניסות רבות (6–8). צד הבניינים שפנו לכיוון עמדות הירדנים נבנו מבטון עבה ובגג הבניינים נבנו חרכי ירי. הבניינים נבנו בצורת חצר על מנת לאפשר מסתור לחיילים בתקופת חירום.

עד מלחמת ששת הימים הייתה השכונה שכונת ספר, תושבי השכונה נחשפו לצלפים מהלגיון הירדני שהתבצרו בעמדות לאורך הקו העירוני, ומדי פעם ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.

במהלך מלחמת ששת הימים התמקמה על גגות השכונה פלוגת צלפים ישראלית בפיקודו של סרן אלירז. הפלוגה התמקמה במקום בחיפזון, לקראת הקרב על גבעת התחמושת. ומשום שהצלפים לא הספיקו לאפס את נשקם לפני ההתמקמות, הפלוגה לא הייתה גורם משמעותי בקרב זה. בעקבות כישלון פלוגת הצלפים, המציא מפקד הפלוגה מכשיר בשם "אלירז", המאפשר לאפסנאים לאפס נשק אישי הנמצא באחסון בלא צורך בשליחת חיילים למטווח איפוס בדרך לשדה הקרב.

לאחר איחוד ירושלים

לאחר איחוד ירושלים נבנו סביב השכונה שכונות יקרות ממנה: רמת אשכול ומעלות דפנה. שכונות אלה תוכננו כך שיקל עליהן לתת שירותים למעלות שמואל הנביא, אולם הן הבליטו את עונייה של השכונה. שם השכונה הפך לשם נרדף לעוני ולפשע. זאת מכמה סיבות. אחת מהן היא תסכול תושבי השכונה בהשוואתם לשכנים החדשים: תושבי השכונה לא קיבלו פיצוי הולם על חשיפתם היום יומית לאש האויב לפני המלחמה ואילו שכניהם חדשים, שלא היו שם בתקופה הקשה, קיבלו הנחות משמעותיות בדיור בשל הצורך לאיכלוס מהיר של השכונות החדשות. כמו כן, תושבי השכונה התקשו להתפרנס ביחס לשכניהם החדשים: השכונה תפקדה כשכונה קולטת עולים מרקע כלכלי נמוך ואילו השכונות החדשות קלטו עולים ותושבים ותיקים מרקע כלכלי גבוה. מעבר לזאת השכונה הייתה רבת אוכלוסין וצפופה והדבר הוריד את איכות החיים.

במטרה לשפר את איכות החיים בשכונה, התורמים פאני רן ומשפחת פומרנץ מארצות הברית הקימו בה מתנ"סים שכללו חוגים לסיוע לתלמידים בהכנת שיעורי הבית שלהם. שיפור מסוים נוסף באיכות החיים בשכונה הושגה בעזרת תוכנית האינטגרציה בחינוך, בראשית שנות השבעים, ששלחה את ילדי השכונה ללמוד בבתי הספר של השכונות שסביבה. בראשית שנות השמונים סופח מבנה בית הספר הישן של השכונה שיצא משימוש, בית הספר מוריה, אל בית הספר התיכון על שם רנה קסין שהעביר אליו את שכבת כיתות ז'. בעקבות צעד זה תלמידי השכונות השכנות הגיעו ללמוד בשכונת שמואל הנביא.

בשנת 1977 הכריז ראש הממשלה מנחם בגין על משימה לאומית - שיקום שכונות המצוקה בירושלים. בין השכונות ששוקמו הייתה שכונת שמואל הנביא, מוסררה וימין משה. השיקום נעשה במימון ממשלתי ותרומות (בין התורמים המשמעותיים הייתה קהילת וושינגטון). השיקום נעשה בשני מישורים: שיקום פיזי ושיקום חברתי.

השיקום הפיזי היה הרחבת יחידות דיור ושיפור המראה הוויזואלי שלהן, בניית מבני ציבור ומגרשי ספורט. תוכנן על ידי האדריכלים עדינה ולו גלרטר. כמו כן שופרו תשתיות השכונה ונעשה ניסיון לשפר את איכות הסביבה שלה. השיקום החברתי כלל עזרה לימודית לתלמידים מתקשים, השלמת השכלה למבוגרים, פעילויות חברתיות לנוער ועיתון שכונתי (קול הצפון).

בנובמבר 1986, נרצח בידי מחבלים ברובע המוסלמי, תלמיד ישיבת שובו בנים אליהו עמדי, שגדל בשכונת שמואל הנביא. הרצח גרר תגובה ציבורית חריפה. תושבי שמואל הנביא הפגינו כנגד אוזלת ידה של הממשלה ובמשך כשבוע יידו אבנים במכוניות עם מספר כחול של פלסטינים. לאחר שוך המהומות יצא יהושע ביצור נגד רצח האופי, שנעשה לטענתו לתושבי השכונה בהגזמה בחומרת האירועים והיקפם. כאשר לאחר חודשיים נדקרו שני תושבים במוסררה ביקש ראש העיר טדי קולק שלא יחזרו אירועי שמואל הנביא ואמר שאירועים אלו רק פגעו בעיר.

באמצע שנות השמונים החל תהליך התחרדות בשכונה. בשנת 2007 השכונה מנתה כ־2,500 תושבים שרובם המוחלט חרדים, בשכונה מספר חסידויות ובהם מרכז מוסדות דושינסקיא, בית הכנסת סדיגורא, ובית הכנסת זוויהל.