דרשני:מאמר השבת

^[1]מהי שבת? מהו סודה? מהו טיבה של אות הברית שבין ה' לבין עמו ואשר עליה נאמר: "... אך את שבתותי תשמרו, כי אות ברית היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם" (שמות, לא, יג). רש"י מבאר במקום: "לדעת האומות בה, כי אני ה' מקדישכם". כלומר, בזכות השבת מכירות אומות העולם, במעלתו המיוחדת של עם ישראל. מכאן שאי אפשר לפרש את האות, כיום מנוחה שבועי. אחרת, כיצד יתכן שאומות העולם, שגם להן יום מנוחה שבועי כזה או אחר, יכירו במעלתו המיוחדת של עם ישראל?. נמצאנו למדים, שהמנוחה המתחייבת משמירת האות, איננה האות. היא נועדה על מנת לחוות אותה. ולפיכך עדיין נותרה הקושיה בתוקפה. מהי האות?

מהות השבת

על מנת לעמוד על מהותה של האות, יש לאבחן תחילה בין השבת, לבין היום השביעי. השבת אמנם נקשרה עמו, ואולם היא איננה היום השביעי בשבוע. השבת בשמה, כלל איננה מוזכרת במעשה בראשית, שם מוזכר רק היום השביעי. היא מופיעה בשמה לראשונה, רק בפרשת המן, בספר שמות (שמות, טז, כג). במעשה בראשית, אין מאמר הבורא את שבת. היא איננה כלולה בעשרת מאמרות הבריאה, אשר באמצעותם אברא כדברא, עם הדיבור, נבראו הדברים. הללו הם: בראשית, יהי אור, יהי רקיע, יקוו המים, תדשא הארץ, יהי מאורות, ישרצו המים, תוצא הארץ, נעשה אדם ולכם יהיה לאכלה. היום השביעי, גם איננו מתוחם בביטוי הידוע "ויהי ערב, ויהי בוקר", המשותף לכל אחד מששת ימי הבריאה שלפניו. לפיכך את תחילתו וסיומו, עלינו להסיק ממהלכם של גרמי השמים: השמש, והכוכבים. לאמור שקיעת החמה בצהרי יום השישי, סימנה את סיומו של יום השישי, והזמינה את כניסת היום שלאחריו, הוא היום השביעי. היום השביעי התקדש ויצא רק למחרת, בצאת הכוכבים. השבת, היא תכלית מעשה בראשית, מגלמת זאת בשמה. כאשר האות בית, של בראשית ותחילת הדברים, מגיעה לאות תיו, שהיא סוף אותיות האלפבית ומורה על הסיום. אותיות אלה, הן אבני הבניין, שבהגייתן ה' ברא את כל הקיים. יתכן ואפשר שברגע שמגיעים לתכלית, היא מוכרת מצד עצמה. ואז ממילא, אין צורך במאמר שיברא אותה. ואולם, עדיין הדבר מוקשה. הקושי נעוץ בשני עניינים. האחד כנזכר לעיל, השבת הופיעה ביום השביעי לבריאה, כיסוד קיים, כיש נתון, שלא ה' ברא. השני, הופעתה נדמית כמי שהיא לעומתית לבורא. היא בלמה את ה', אשר עד אליה, היה עסוק במלאכתו. היא אילצה אותו, לחדול ממנה. ה' הכיר במעלתה הנשגבה, הכפיף את עצמו לה ושבת, נוכח פניה. הוא חדל ממלאכתו ביום השביעי, בירך וקידש אותו. מכאן שהשבת, לא זו בלבד שאינה ברואה, אלא היא ישות הניצבת שקולה אל מול האל הבורא, ומתגברת עליו.

סוד ה' ליראיו

אם כן, מהי שבת? התבוננות זהירה בהקשרה הטקסטואלי, כמו גם במצוותיה ובפרקטיקה שבשמירתה, חושף את מהותה. השבת הוא שמו המיוחד של ה', המהפך את מידת הדין, למידת הרחמים. זוהי האות. זה סודה. בזוהר נאמר "מהו שבת? שמא דקודשא בריך הוא. שמא דאיהו שלים מכל סטרוי" (פרשת יתרו, דף פח, עמ' ב. מופיע בספר הזוהר, עם פירוש מתוק מדבש, חלק ו, תשנ"ט, בעמ' רנו). כלומר השבת היא שמו של הקב"ה, השלם מכל צדדיו. ר' רחמים מלמד הכהן, בעל ספר כיסא רחמים (מהדורה שישית, בעמ' ס), מבאר שהכוונה לכתוב את שם הוי"ה באמצע, וסביביו בעיגול עשרים ושש פעמים שם הוי"ה. ודווקא עשרים ושש, הואיל וזוהי הגימטרייה של אותו השם. כך יוצא בסך הכול, עשרים ושבע פעמים. ומאחר שנכתב בעיגול סביב, השם שלם מכל צדדיו ובחינותיו. צירוף ערכן המספרי של האותיות, מסתכם בסך 702, שהוא בגימטרייה, שבת. כפי שהצעתי לעיל, עיקר כוחו של שם זה, במיתוק הדינים. האל ברא את עולמו בשם אלוהים, שנאמר "בראשית ברא אלוהים..." (ברא, א, א). זוהי מידת הדין, שנאמר: "...אלוהים ניצב בעדת אל, בקרב אלוהים ישפוט" (תהילים, פב, א). ואולם רק לאחר הופעת השבת ורק בעקבותיה, מופיע שם ה' בעולם. שנאמר: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם, ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים" (ברא, ב, ד). שם ה' הוא מידת הטוב, והרחמים. שנאמר "טעמו וראו כי טוב ה'..." (תהילים, לד, ט). עניין זה מוכח גם מהפסוק:"...וביום השביעי שבת ויינפש" (שמות, לא, יז). ספר הבהיר בסימן נז', מסביר את המונח "ויינפש", מלשון נפש, ולא במובן של מנוחה. כלומר יום השבת, מקיים את הנפשות. בזכותו העולם מתקיים, ולא חוזר לריקנות של תוהו ובוהו. הסבר זה משתלב עם פירוש רש"י למאמר 'ברא אלוהים': "ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מידת הרחמים, ושיתפה למידת הדין, והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים". שבת במספר קטן, שהוא צירוף ערכן הספרתי של האותיות, מסתכם בסך 72. רמז לכך ששבת הוא שם של ע"ב, שהוא שמו המפורש של ה'. ספר הבהיר בסימן קי', מסביר כי שם זה מורכב משבעים ושתיים תיבות, בנות שלוש אותיות כל אחת, שכל אחת מהן היא שם בפני עצמו. השמות, בני שלוש אותיות, יוצאים מצירוף אות אחת מכל פסוק, של שלושה פסוקים עוקבים. כולם עוסקים בגאולת ישראל ממצרים על ים סוף, כולם בעלי שבעים ושתיים אותיות, וכולם בעלי מילות פתיחה דומות: 'ויסע', ויבוא', 'ויט' (שמות, יד, יט- כא). אולם, בעוד הפסוק הראשון והאחרון, נקראים מראשם לסופם, הפסוק האמצעי, נקרא למפרע, מהסוף להתחלה. הסיבה לכך היא ששם זה מכיל את סוד ההיפוך, ממידת הדין, למידת הרחמים. בפסוק הראשון מופיע מלאך האלוהים, הפסוק השני נקרא הפוך, מסופו לתחילתו, ובפסוק השלישי כתוב ויולך ה'. וכך שבת, הוא שמו המפורש של ה', ההופך דין לרחמים.

לכה דודי לקראת כלה

השבת הפציעה, נצנצה והחלה להתפשט בבריאה, כבר בערב יום השישי, שקדם ליום השביעי. ביום השביעי היא הופיעה, במלוא עוזה ויפעתה. האותיות הראשונות במילים: "...יום השישי. ויכלו השמים... (ברא, א, לא ו-ב', א), מצטרפות ויוצרות את שם ה'. ובקידוש הלילה, נהוג לומר את סוף הפסוק הראשון בלחש, על מנת שלא לומר חצאי פסוקים. מכאן ניכר ששם ה', החל להתפשט בבריאה, נוכח השפעת השבת הקרבה, כבר בערבו של יום השישי. חכמים למדו שמצוות עשה מהתורה להוסיף מקודש על חול, ולהקדים את כניסתה לפני שקיעת החמה (שו"ע, א"וח, סימן רס"א, סעיף ב). זהו כנראה שריד לכניסתה שהוקדמה בבריאה, כבר בערב יום השישי.

יום השבת, הוא זמן הופעתו השבועי, של שם ה' הממתק, בעולם. ביום זה, ורק על בסיס מנוחה שלמה, עם ישראל, כפרטים וכציבור, זוכה בחוויה מיסטית. הוא זוכה לקבל את השם המפורש, להתלבש בו, ולהתברך ממנו, בקבלת שפע וכוחות לשאר ימות השבוע. בכך המנוחה הישראלית, נבדלת ממנוחת האומות. עיקרה איננו מנוחה סוציאלית, לעובד היגע. דרושה מנוחת מרגוע של ממש, שביתה ממלאכה ומיצירה, וניתוק משאון העולם הסואן, שמסביב. וזאת לצורך ההתבוננות הפנימית, שנחוצה לקבלת ההארה שבשם המפורש, המאיר ביום הקדוש. משכך אי אפשר להסיט או לנייד את השבת, ולקבוע אותה, ביום אחר בשבוע. משכך גם אין אפשרות לקבל את השפעתה, בהתאם לאופי המנוחה כפי שנח לכל איש על פי תפיסתו. מדובר בהארה, שנחה אך ורק בכפוף לקיום אחר כללים ברורים. טקס קבלת שבת. הוא ייחודי. אין בנמצא טקס קבלת יום טוב, או מועד. ריטואל זה, שבמרכזו הפיוט 'לכה דודי', מאת ר' שלמה אלקבץ, שהיה החבר הזקן בחוגו של גיסו, ר' משה קורדובירו בצפת, עומד כולו בסימן חגיגת החתונה המיסטית. בשעת בין הערביים, באור בין השמשות המופלא, של ערב יום השישי ובכניסתה, מתמזג עם ישראל עם בת זוגו, היא השבת (בראשית רבה, פר' יא, ח). ואולם, תפילה זו מכילה יסוד נוסף. זהו כעין טקס של קידוש והכנסה, בברית הסוד, שבו מוסר הרב לתלמיד את השם המפורש בהגייתו. טקס מסתורי זה נערך במים. וכבר כתב, ר' בחיי בן אשר: "ומסורת ביד חכמי האמת, שאין מוסרין את השם, אלא על המים, שנאמר קול ה' על המים". (מדרש רבינו בחיי על חמשה חומשי תורה, חלק שני, על הפסוק בוויקרא טז, ל). מכאן מובן מדוע קבלת שבת, שעניינה קבלת השם המפורש, משופעת בתיאורים הקשורים במים. כך למשל במזמור לדוד, בו נאמר: "קול ה' על המים" (תהילים, כט, ג). וכך במזמור ה' מלך, בו נאמר: "נשאו נהרות ה', נשאו נהרות קולם, יישאו נהרות דכים. מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה' " (תהילים, צג, ג- ד).

תפילות השבת וזמירותיה, משופעות בשמות הקודש של ה', ובזיקה שבינם לבין עם ישראל. שבת כאמור, היא שם של ע"ב, המשלב וכולל בתוכו גם שמות קדושים נוספים של ה'. את שם הוי"ה, שהוא של ארבע אותיות, ואת שם של י"ב היוצא מפסוקי ברכת כוהנים. אליו מוסיפים בקבלת שבת, גם את השם הקדוש והנסתר של מ"ב, היוצא מתיבות הפיוט אנא בכוח, המיוחס לתנא ר' נחוניה בן הקנה. קבלת שבת, הפותחת במזמור 'לכו נרננה', בו נאמר "נקדמה פניו בתודה" (תהילים, צה, ב), היא קבלת פנים מצד עם ישראל, לשם ה' המיוחד. בתקווה שה' ינחיל בעמו את שמו, ויגאל אותו לעולם שכולו שבת, לחיי נצח. אותה זיקה בולטת גם בתפילותיה. למשל בערבית, "וינוחו בה ישראל, מקדשי שמך" ובמנחה, "ועל מנוחתם, יקדישו את שמך". הזוהר מעיד על השבת "כד עייל שבתא, איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא, וכל דינין מתעברין מינה, ואיהי אשתארת ביחודא דניהרו קדישא" (פרשת תרומה, דף קלה, עמ' ב. מופיע בספר הזוהר, עם פירוש מתוק מדבש, חלק ז, תשנ"ט, בעמ' קיב). עם הגעת השבת, הדינים והמזיקים, מורחקים ממנה, להיבלע בלוע של תהום רבה. השבת הוא השם המהפך את הדין, ומאיר ברחמים. גירושם של כוחות החיצונים 'הסטרא אחרא', מודגש גם בפיוט "בני היכלא", שתיקן האר"י לסעודה שלישית, הנערכת לאחר תפילת המנחה, שהיא עת הרצון העליון. הם מורחקים ככלבים עזי נפש, אל בינות כיפים, להיחבא ולהיעלם. ובכך שוב, מואר היסוד הממתק שבשבת. רום ערכה וסגולתה של השבת

על הפסוק "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה..." (ברא', ב, ב) , מבאר רש"י:" מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת, באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה". ומכאן שלכאורה, בשבת נבראה מנוחה. אולם זהו פרדוכס, שכן מנוחה עניינה שביתה. לא בריאה, או עשייה. הפרדוכס שב וחוזר על עצמו, גם בפסוק: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם, ברית עולם" (שמות לא, טז). שכן כנזכר, אין לעשות דבר במנוחה. תכלית הפרדוכס היא להוציא את האדם מעולם שמובן לו מכוח ההיגיון, לעולם שמסתדר לו בחוויה ובהתנסות. השבת, היא התנסות חווייתית. העשייה היא בעצם ההתבוננות וההתלבשות בשם ה', אשר תנאי לה היא שביתה ממלאכה. במסגרתה פועל עם ישראל, לכאורה בניגוד להיגיון. ברגיל יש צורך ביותר עבודה וייצור, על מנת לקבל יותר פריון. אולם במנוחת השבת, עם ישראל נקשר עם שם ה', וזוכה לכך שתוצרתו הקיימת, מתברכת. הפריון ממנה עולה על זה המתקבל, בהגברת הייצור. לסיכום, השבת היא שמו המפורש של ה'. היא אות במובן של שם. וממארג שמותיו של ה', זהו שם בעל תוקף מיוחד. בכוחו להפוך את מידת הדין, להנהגה במידת הרחמים. שם זה מונח על עם ישראל המתאחד עמו, ביום המיוחד. לצורך התקדשות והתכנסות בשם זה, נחוצה מנוחה שלמה. לשם כך תוקנו הלכותיה, תפילותיה, וסעודותיה של השבת. מן סוג של התבודדות, היוצרת את התנאים להתבוננות שנדרשת לקבלתו, ולהתייחדות עמו. זהו שפע חיים מאיר ומברך, השופע לעולם ביום קדוש זה. כעת מובן גם הביטוי השגור והידוע 'שבת שלום'. השלום הוא אחד משמותיו של ה' (ספר הפליאה, ד"ה שלום הוא שמו של הקב"ה), המתקשר עם השבת. השבת היא מתיקות, והיא השלום. © כל הזכויות שמורות למחבר. אלון חן. טל': 054-5944073. לשימוש אישי. אין לעשות במאמר ו/או בחלק ממנו, שום שימוש למטרות מסחריות, ללא אישור בכתב ומראש מהמחבר. תגובות, הערות והארות, ללא התחייבות להשיב, ניתן לשלוח לכתובת: [email protected] ירושלים, סיוון תשע"ח (מאי 2018). תאריך 28/05/2018, עודכן 18/11/2018.