פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שמח ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ב – תשלום עבור הקבורה
כתובות מח ע"א
האומר {על עצמו}: "אם מת הוא לא תקברוהו מנכסיו" – אין שומעין לו, לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור.
וכ"פ השו"ע ע"פ הרא"ש: "האומר: 'אל תקברוהו מנכסיו' - אין שומעין לו {שאין לאדם להעשיר את בניו ולהטיל עצמו על הציבור (ש"ך ס"ק ג)}, אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחו, וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו, ואפילו האבן שנותנין על הקבר; והוא שירשו ממון מאביהם".
וכתב הש"ך (ס"ק ד) ע"פ הב"י בשם הרא"ש והטור: "אפילו נתן ממון הרבה לאחרים - אין מוציאין מהמקבלין מתנות רק מהיורשים". וכ"פ השו"ע בחושן משפט (סי' רנג סע' לא).
והוסיף הש"ך (ס"ק ה) שאם לא ירשו הבנים כלל - לא כופים את הבנים[1] אלא כל צורכי הקבורה מוטלים על הציבור.
וכתב גליון מהרש"א (ד"ה אלא מוציאין) ע"פ תשובה של המהר"ם, שאם נשאר מממון האיש רק כדי כתובת אשתו, היא אינה מחוייבת לקברו מכספה, אלא יקברוהו מכספי הציבור.
מתוך הספר שירת הים - לפרטים
הערות שוליים
- ↑
ובגליון מהרש"א (על הש"ך ד"ה אין כופין הקוברים) כתב שדברי הש"ך שלא כופים את הבנים זה דווקא כשאביהם אמר בפירוש "אל תקברוני", אך בסתמא כופים את הבנים לקבור את אביהם מממונם. וכ"כ הבית הלל (ד"ה אלא מוציאין), והוסיף שדין זה שבסתמא כופים את הבן לקבור מכספו (אף כשהאב לא הניח ירושה) הוא דווקא כשיש ליורשים מספיק כסף (ע"פ שיקול בית הדין של המקום). אך ערוך השלחן (סע' ב) חלק על המהרש"א והבית הלל וכתב: "ולענ"ד גם כשציוה {שלא יקברוהו} - מוציאין מהם {אם הקרובים עשירים} דאמירתו לא מעלה ולא מוריד".