פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר א י
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף י
רבינו גרשום החריםא על הנושא על אשתו, אבל ביבמהב לא החרים (ריטב"א), וכן בארוסהג (מהרי"ק). הגה: אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור (מהרי"ק שורש ק"א), וה"ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה, כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה (מרדכי פרק החולץ אות נז ורשב"א ח"ג סי' תמ"ו מהר"ם מפאדווה סי' י"ט). אמנם יש חולקים וסברא ליה דחרם ר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום, וצריך לחלוץ (הגהת מרדכי דיבמות והגהות מרדכי דכתובות וכ"כ נ"י פרק החולץ). ובמקום שאין הראשונה בת גירושין, כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו, יש להקל להתיר לו לישא אחרת (כן משמע בתשובת הרשב"א). וכל שכן אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו. ולא פשטה תקנתו בכל הארצות. הגה: ודוקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו, אבל מן הסתם נוהג בכל מקום (תשובת ר"י מינץ סי' י'). ועיין בי"ד סי' רכ"ח אם הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל. ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי. הגה: ומ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין שתי נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים לגרש אחת מהן. וי"א דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם ר"ג (ב"י סי' פ"ז), מאחר שכבר נשלם אלף החמישי (שם בשם מהרי"ק), ואין נוהגין כןד. י"א מי שהמירה אשתו, מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרתה, וכן נוהגין במקצת מקומות (פסקי מהרא"י סי' רנ"ב). ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה (שם מנהגי רינ"וס).
א. במקום מחלוקת: ד"מ,ח"מ – המרדכי[1] כתב שטעם התקנה אינו משום דררא דאיסור אלא משום קטטה, ולפי"ז במקום מחלוקת המיקל לא הפסיד, ובפרט לאחר האלף החמישי שכבר אין חרם אלא רק מנהג שנהגו להחמיר. באוצה"פ הביא מי שסובר שזהו איסור דאורייתא משום שיש כח לתקן חרמות.
ב. במקום מצוה:
יבמה: ריטב"א,מרדכי,שו"ע: בכך לא גזרו חרם.
הגמ"ר,ר"י מינץ,או"ז: אף בכך גזרו.
רמ"א: הביא גם את הדעה האוסרת.
השוהה עשר שנים: הראשונים הנ"ל נחלקו אף בכך, והרמ"א הביא את שתי הדעות. טעם המתירים הוא שבמקום דיחוי מצווה לא תיקנו. לגבי לגרש בעל כרחה, הב"ש בסי' קנד,כא פסק שבשהה עשר שנים מותר, והנו"ב חלק.
סי' קיט,ו – במקום מצוה: הרמ"א הביא י"א שמותר לגרש בע"כ או לישא אחרת, וציין לסי' א,י, ששם הביא הרמ"א גם את הדעה השניה. הח"מ והב"ש שם הכריעו ע"פ המהרמ"פ שיכול לגרשה בע"כ אך אינו יכול לשאת אחרת אלא כשאינה בת גירושין ובהיתר מאה רבנים, משום שיותר קל לגרש בע"כ. יתכן מאוד שאין כוונת הרמ"א להשוות בין המקרים, אלא נחלקו הראשונים רק בנשיאת שתי נשים אך לגרשה בע"כ כשאינה נוהגת כראוי כגון זינתה ועוברת על דת מודים שאפשר, וכן עולה מהפת"ש בסי' קטו,ג לגבי עוברת על דת.
עוברת על דת: מהר"ם,רמ"א קטו,ד: יכול לגרשה בע"כ.
שב יעקב: בכך לא הביא שתי דעות כמו ביבמה ושוהה עשר שנים, משום שכאן היא פשעה ולכו"ע אין חדר"ג.
גדול אחד (הו"ד בנו"ב): יותר קל לגרש בע"כ מלישא שתי נשים כדברי מהרמ"פ (ראה קיט,ו) ולכן לגרש בע"כ לכו"ע אפשר במקום מצוה.
נו"ב: היום עדיף לישא שתי נשים לפי שנגמר זמן התקנה ואילו לגבי גירוש בע"כ ר"ג לא קבע זמן, אלא שדברי המהרמ"פ לגבי עוברת על דת נכונים כי שם עדיף לגרש בע"כ שמא תחזור למוטב ויהיו לו שתי נשים כשרות ללא שום היתר. הב"ש קטו,סק"ז כותב שגם החרם לא לגרש בע"כ נקבע לזמן, ורעק"א (פת"ש נג,סוסק"ב) כותב כנו"ב שזה ודאי לא נקבע לזמן.
לגרש בע"כ או לשאת שתי נשים? עיין עוד בסי' קנד,כא לגבי שהה עשר שנים שהב"ש סובר שיותר קל לגרש בע"כ. עוד עיין בבאר היטב, שהר"ם מטראני כתב שמי שעלה לא"י ואשתו לא רצתה לעלות ורצה לשאת אחרת ישלח לה גט לגרשה בע"כ וכשמשער לפי הזמן שהגיע לידה ישא אחרת. ותמה כנה"ג מדוע חשש לחדר"ג לא לשאת שתי נשים ולא חשש לחדר"ג לא לגרש בע"כ, ותירץ שיש לדחוק שעדיף לגרש בע"כ לפי שעובר רק בשעת הגירושין מאשר לשאת עוד אשה שכל חייו עובר על החרם.
מקרים נוספים בהם אין חדר"ג – לגרשה בע"כ או לשאת שתי נשים:
1. מורדת: לראב"ן יכול לגרשה בע"כ או לשאת אשה נוספת ולרשב"א, מהרי"ק ורמ"א אסור. מפשט הרמ"א משמע שאף לגרש אסור אך הח"מ והב"ש כתבו שדוקא לשאת נוספת אך לגרש בע"כ לכו"ע מותר. הרמ"א סייג שלאחר י"ב חודש מותר לשאת אחרת וכן מותר בארוסה המורדת, והב"ש הוסיף שמותר גם כשבי"ד רואים שעוותה עליו ואינו מחפש תואנה משום שנתן עיניו באחרת (עז,ב).
2. חולה בחולי ארוך ואין לרפואתה קיצבה: לרש"ל וח"מ גם בכך אסור לגרשה בע"כ ולב"ש מותר (סי' עט,ג).
3. נכפית: בשו"ת רא"ש שנפסק בסי' קיז,יא כתב שאפשר כמו שאשה כופה איש נכפה לגרשה. לדעת הח"מ שם הרא"ש הסתפק; לדעת השו"ע והב"ש לא; ולדעת הנו"ב הסתפק אם אפשר לתת בע"כ אך החליט שאפשר לכופו בשוטים עד שיאמר רוצה אני.
4. נמצא פסול בגט: כל בו,רמ"א קיט,ו – כופים לתת גט נוסף.
5. יש עדי כיעור: רא"ם,ב"ש (יא,א) – יכול בע"כ. רש"ל – לא.
6. כשאביה לא משלם מה שפסק לנדוניא: פני משה – יכול לגרשה בע"כ. מל"מ – הסתפק (נב,א).
ג. ארוסה: השו"ע הבין שכוונת המהרי"ק שרשאי לישא אחרת בלי לגרש את ארוסתו (נראה שמדובר באינה רוצה להתגרש), והב"ש חולק ומבאר שכוונתו שלא כופים אותו לשאת אותה, אך אינו רשאי לישא אחרת בלי לגרש את הראשונה. התשו' מיימוניות והחכ"צ חולקים על המהרי"ק, ואילו השבו"י, מבי"ט ורשד"ם פסקו כמותו.
ד. בזה"ז: מהרי"ק,שו"ע: החרם היה רק לאלף החמישי ולכן היום אין לכוף על כך. מדברי השו"ע נראה שאף לכתחילה מותר.
רמ"א: אע"פ שהחרם הסתיים, היום יש לכך תוקף מצד המנהג ולכן כופים על כך.
בשעת הצורך: כל בו: בשעת הצורך כגון שנשתטית אין להתיר אלא ע"פ מאה אנשים משלוש ארצות. חת"ס – לא צריך דוקא רבנים היושבים על כסא הרבנות, שהרי לא יתכן שיהיו מאה רבנים בג' קהילות, ומאידך לא מספיק סתם אנשים, שהרי לשון המהר"ם והכל בו שצריך שיהיה להם הדין מבורר ויסכימו עימו וא"כ צריך ראויים להוראה, וכבר נהגו כמו שכתב הנו"ב לצרף מי שהסמיכוהו לסדר קידושין.
ד"מ: בזה"ז שכלה החרם ויש לכך תוקף רק מצד המנהג אין צורך במאה אנשים. וכן ברמ"א לא הזכיר מאה אנשים.
ב"ש: לדעת הרמ"א בנשתטית לא צריך ולכן כלל כאן את דין השוטה יחד עם הדין של השוהה עשר שנים (שמן הדין צריך לגרשה) למרות שבכך כלל לא גזרו חרם מעולם וודאי שאין צורך במאה אנשים.
שב יעקב: צריך, והרמ"א כלל כאן שני הדינים משום שאדרבה אף בשוהה עשר שנים צריך. ודברי הרמ"א בסי' קטו,ד שיכול לגרשה בעל כרחה ולא חוששים לחרם, נאמרו שם דוקא לגבי עוברת על דת שהיא פשעה, משא"כ בשוהה ובנשתטתה.
ב"ח: אף בזה"ז יש להציע הענין בפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבנים. נראה שלכך נוטה הב"ש שהביאו בסיום דבריו, וכן משמע מדבריו בסי' קיט,ו.
השלשת גט לנשתטית: ב"ח סי' קיט: בנשתטית יש לתת גט ביד שליש שאם תשתפה מיד יתן לה, כדי שלא יעבור על החרם.
הגהת מל"מ: לא מועיל לפי שכל דבר שאין המשלח יכול לעשותו כעת לא מועיל למנות ע"כ שליח שיעשה בעתיד[2]. וכן הנו"ב לא התירה למעשה ללא גט נוסף, אולם לא רצה לבטל המנהג להשליש גט.
ערוה"ש: המנהג לא להשליש, מטעם השגת המל"מ.
ה. המירה אשתו: תרוה"ד מנמק את המנהג ברוב המקומות לגרש משום חדר"ג, ואילו הד"מ מנמק שמא ימות הבעל ואשתו תתייבם, והרי נפסק בסי' קעג,יא שצרת מומרת חולצת ואינה מתייבמת, כדין צרת אישה שזינתה שחולצת מחמת מחלוקת הראשונים אם נחשבת כצרת ערוה. ערוה"ש כתב נפק"מ בין הטעמים שלד"מ במקום שלא נוהגים לייבם (כמו בימינו) אין צורך לתת גט.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.