אנציקלופדיה תלמודית:עולת ראיה

הגדרת הערך - עולת ראיה. קרבן עולה* שחייב כל זכר מישראל להביא בשלוש-רגלים*, בזמן הראִיה* בבית-המקדש*.

א. המצוה וגדרה.

אחת משלוש מצוות העשה^[1] שנצטוו ישראל בכל רגל משלש-רגלים*, היא הראִיה*^[2]. שנצטווינו להיראות כל זכר בירושלים בבית הבחירה^[3], ועל זה נאמר: שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך את פני ה' אלהיך^[4]. ונחלקו גאונים וראשונים: א) יש מהראשונים שכתבו שמחיוב ראִיה זו שיקריב שם קרבן עולה*^[5], וזה הקרבן נקרא עולת ראִיה^[6], ונקרא גם ראִיה בסתם^[7], וכל מקום שנזכר סתם ראִיה, בקרבן - עולת ראִיה - מדבר^[8]. ב) ויש מהאחרונים הסוברים בדעת הירושלמי וגאונים וראשונים ששתי מצוות מיוחדות בפני עצמן הן^[9], עשה שעניינו שכל איש חייב ליתן ולהביא עולות ראִיה כאשר תשיג ידו, ועשה של ראִיה, היינו המצוה ליראות בעזרה ברגל^[10]. ג) ויש מהאחרונים המצדדים בדעת גאונים, שעיקר מצוות הראִיה היא להביא עולת ראִיה^[11].

על חיוב ראיית הפנים בעזרה בשלוש-רגלים*, ע"ע ראִיה. על האיסור להימנע מלהביא עולת ראיה כשהוא נראה בעזרה ברגל, ע"ע לא יראו פני ריקם; לא יראה את פני ה' ריקם. על הנראה בעזרה ללא עולת ראִיה, שאינו לוקה, ועל טעם הדבר, ע"ע הנ"ל^[12] וע' לאו שאין בו מעשה^[13].

מקורה

במקור החיוב להביא עולת ראִיה, שנינו: ולא יראו פני ריקם^[14] - שהוא הלאו האמור בראִיה^[15] - בזבחים^[16]. אתה אומר בזבחים, או אינו אלא בכספים^[17] - שיביאו כספים בעזרה^[18] - הרי אתה דן, נאמרה שמחה באדם - ושמחת בחגך^[19] - ונאמרה שמחה בשמים - וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך^[20] - מה להלן בזבחים, אף כאן בזבחים^[21]. אתה אומר בזבחים, או אינו אלא בעופות ומנחות, ודין הוא, נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראייה לגבוה, מה חגיגה האמורה להדיוט, זבחים, אף ראייה האמורה לגבוה, זבחים^[22]. ומה הן זבחים עולות^[23]. אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים^[24], הרי אתה דן, נאמרה שמחה באדם ונאמרה שמחה בשמים, מה שמחה האמורה באדם, בדבר הראוי לבא בידי אדם, אף שמחה האמורה בשמים, דבר הראוי לבא בידי שמים^[25]. ודין הוא, נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראייה לגבוה, מה חגיגה האמורה להדיוט, בראוי לו, אף ראייה האמורה לגבוה, בראוי לו^[26] - והוא לימוד במה מצינו^[27] - וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם^[28]. וכן כתבו ראשונים שמקור החיוב להביא עולת ראִיה הוא מהכתוב: ולא יראו פני ריקם^[29]. ויש מהגאונים וראשונים שנראה מדבריהם שהחיוב על הבאת עולת ראִיה הוא מהכתוב: איש כמתנת ידו^[30], הכתוב אצל הלאו של לא יראה ריקם^[31].

אם מביאים עולת ראיה מעופות, עי' להלן: הקרבן^[32].

במנין המצוות

במניית החיוב להביא עולת ראִיה במנין-המצוות*, נחלקו מוני המצוות: א) יש שמנו כמצות-עשה* את הראִיה*, וכתבו שבכללה שיקריב שם עולת ראִיה^[33], ולא מנו מצוה של מתנת יד. ב) ויש שמנו כמצות עשה את הראייה^[34], ומנו מצות עשה של מתנת יד^[35], שלדעתם שתי מצוות בפני עצמן הן^[36]. ג) ויש כעין זה, שמנו כמצות עשה עלייה לרגל^[37], ומנו מצות עשה של מתנת יד^[38]. ד) ויש שמנו במקום אחד רק מתנת יד^[39], ובמקום אחר רק את הלאו של לא יראו פני^[40], וצידדו אחרונים בדעתם שעיקר מצוות הראִיה היא להביא עולת ראִיה^[41].

כשאי אפשר לו להביא קרבן

לסוברים שחיוב הבאת עולת ראִיה היא חלק ממצות הראִיה^[42], כתבו אחרונים שאסור להיראות בעזרה ריקם, אפילו אי אפשר לו להביא קרבן ראִיה, שעובר בלא-תעשה* שלא במקום מצוה, שבלא קרבן ראִיה, אפילו מצות-עשה* של ראיית פנים לא קיים^[43].

בלילה או בשבת

הבא בלילה, שאין יכולים להקריב בו עולת ראִיה^[44], או בשבת, שאין עולת ראִיה דוחה אותו^[45], כתבו אחרונים שדינו תלוי במהות המצוה: א) לסוברים שחיוב הבאת עולת ראִיה היא חלק ממצות הראִיה^[46], כתבו אחרונים שמצות ראיית פנים אינה כלל בלא קרבן, וחוץ לזה עובר על לאו של לא-יראו-פני-ריקם*, אם כן אפילו באותו שאינו עובר על הלאו מכל מקום לא קיים העשה, כי ריקם אינה מצוה כלל, ולכן בלילות של רגלים או בשבת בודאי מותר להיכנס לעזרה ולא שייך הלאו כיוון שאין זמן קרבן כלל, ומכל מקום לא קיים העשה^[47]. ב) ולסוברים ששתי מצוות נפרדות הן^[48], כתבו אחרונים שיכול לקיים מצות ראִיה, אע"פ שאינו יכול להקריב הקרבן^[49]. ואפילו בסוף הרגל אם אין שהות ביום לזרוק הדם יכול להיכנס, שאין הלאו חל רק בזמן שיכול להקריב^[50].

ב. העולה.

בהמה ועוף

בברייתא שנינו שאין עולת ראִיה באה אלא מן זבחים, ולא מעופות^[51]. וביארו ראשונים שצריך להביא קרבן בהמה הזבוחים בסכין, ולא עולת העוף שהיא נמלקת^[52]. במקור דין זה שנינו בברייתא: ודין הוא, נאמרה חגיגה להדיוט - למאכל הדיוט^[53] - ונאמרה ראייה לגבוה - שהרי כתוב: לא יראו פָנַי^[54], משמע לצורכיי אני שואל^[55]. - מה חגיגה האמורה להדיוט, זבחים - של בהמה, שהרי כתוב: לא ילין חלב חגי עד בקר^[56], והיינו דבר שיש לו חלב הקרב לגבוה^[57] - אף ראייה האמורה לגבוה, זבחים^[58].

אכן ראשונים פסקו להלכה שמביאים עולת ראִיה אף מן העוף^[59]. ובביאור טעמם נחלקו הדעות: א) יש סוברים שהמכילתא האומרת שעולת ראִיה מובאת מזבחים^[60], מפרשת דהיינו לא בכספים^[61], והיא חלוקה על הברייתא וסוברת שמביאים אף מן העוף, והלכה כמותה^[62]. ב) ויש סוברים שלא היה גרוס לפניהם בברייתא המיעוט של עופות^[63]. ג) ויש סוברים שמכיוון שבסוף הברייתא שנינו: נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראייה לגבוה, מה חגיגה האמורה להדיוט, בראוי לו, אף ראייה האמורה לגבוה, בראוי לו, וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם^[64], משמע שחוזרת בה ברייתא מהלימוד הראשון, ולמסקנתה כל הראוי לגבוה עולה למזבח, דהיינו עולה בין מן העוף בין מן הבהמה^[65]. ד) ויש סוברים שתחילת ברייתא זו אינה להלכה, שהרי התנא של המשנה חלוק עליה, ששונה גבי שלמי-שמחה*: אבל לא בעופות ולא במנחות^[66], ושנינו על זה: יכול אף בעופות ומנחות, תלמוד לומר: ושמחת בחגך^[67], מי שחגיגה באה מהם, יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם^[68], אבל בעולת ראִיה משמע שיוצא ידי חובה אף בעופות^[69].

על עולה* הבאה מהבהמה, שיש לה נסכים*, ע"ע נסכים. על הלימוד מהכתוב לרבות עולת ראִיה, שאינה באה בנדבה אלא חובה, ע"ע הנ"ל. על עולה הבאה מהעוף, שאין לה נסכים, ע"ע הנ"ל.

שיעורה

הראִיה, נחלקו תנאים בשיעורה: לדעת בית הלל - ור' יוחנן בשם ר' אושעיא^[70] - שיעורה מעה כסף^[71]. וכן הלכה^[72]. ולדעת בית שמאי שתי כסף^[73]. ואין הדברים אמורים אלא למטה^[74], על עני וידו מעוטה^[75], אבל למעלה^[76], מצוה להביא כפי עושרו^[77], ואין שיעור לריבויה^[78], שנאמר: איש כמתנת ידו^[79]. ואף עני וידו רחבה - שהוא וותרן ונדיב^[80] - קורא אני עליו: איש כמתנת ידו^[81]. עשיר וידו מעוטה - שהוא כילי וקמצן^[82] - קורא אני עליו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך^[83].

ונחלקו תנאים ואמוראים:

א) לדעת הברייתא ששנה ר' יוסי בירושלמי^[84], ור' אושעיא^[85], וריש לקיש בלשון הראשון^[86] - ויש מהאמוראים סוברים שאף ר' יוחנן חזר בו והודה לזה^[87] - ראייה כל שהיא^[88], שנאמר: לא יראו פני ריקם^[89], או משום שנאמר: איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך^[90]. וחכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף^[91], שכן השִעורים*, חכמים הם שנתנו^[92]. וזהו ששנינו: הראיון אין לו שיעור^[93], שאין לערך הקרבנות שיעור^[94] מן התורה^[95], לא למעלה ולא למטה^[96]. וכן כתבו ראשונים להלכה^[97].

ב) ולדעת ר' יוחנן - בתחילה, לדעת הבבלי^[98], ויש מהאמוראים בירושלמי הסוברים כן^[99], או אף בסוף, לדעת ר' יונה ור' יונתן בירושלמי^[100] - כל השיעורים הלכה-למשה-מסיני*, ואף מעה כסף שתי כסף דבר תורה^[101]. ומה ששנינו: הראיון אין לו שיעור^[102], היינו בראיית פנים^[103], אבל בראיית קרבן יש לה שיעור^[104]. או שעולת ראִיה אין לה שיעור למטה, אבל יש לה שיעור למעלה^[105]. או שבעיקר הרגל - בתחילת הרגל, בעת בואו להקביל פנים בעזרה^[106] - יש לה שיעור מן התורה, ושלא בעיקר הרגל - בשאר ימות הרגל^[107] - אין לו שיעור^[108].

מן החולין

עולת ראִיה אינה באה אלא מן החולין^[109], כשאר הקרבנות* שאדם חייב בהן^[110].

שותפות

יש מהאחרונים שכתבו שעולת ראיה באה בשותפות^[111].

אם עולת ראִיה היתה קריבה בזמן היתר הבמות בבמה גדולה, ע"ע במה^[112]. על סמיכה* על עולת ראִיה, ע"ע סמיכה (ב). על סמיכה ביו"ט על עולת ראִיה, ע"ע הנ"ל. על פרטי דיני הקרבת עולה*, ע"ע.

ג. זמנה.

עיקר זמנה ותשלומים לה

לגבי חגיגה*, למדו חכמים מהכתוב שמי שלא חג ביום-טוב* הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג^[113]. ונחלקו אמוראים: לדעת ר' יוחנן כולן תשלומים לראשון^[114], שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר בכולן, שכתוב: וחגֹּתם אֹתו^[115], ושלאחריו עשה תשלומים לו^[116]. ולדעת ר' אושעיא כולן תשלומים זה לזה^[117], שכל שבעה חובה^[118], שאין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו, יום ראשון שהוא נראה להביא עיקר עבורו, וימיו שלאחריו תשלומים לו^[119]. וכתבו ראשונים, שאע"פ שהכתוב הוא בחגיגה, מכל מקום למדים ראִיה ממנו^[120]. וביארו אחרונים שסברא* הוא ללמוד ראִיה מחגיגה^[121].

להלכה, כתבו ראשונים כר' יוחנן, שמצוה להקדים ולהקריב ביום-טוב* ראשון^[122], ומי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו - בין שוגג בין מזיד^[123] - הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל, שכולן תשלומים לראשון^[124]. וכל המאחר, הרי זה מגונה^[125].

יש מהאחרונים הלמדים בדעת ראשונים, שאין התשלומים לראִיה, אלא לעולת ראִיה בלבד^[126], אלא שאם היה בן חיוב בראיית פנים ביו"ט ראשון, אם לא הביא עולת ראיה בו ביום מביא כל שבעה, אבל אם לא היה בן חיוב בראיית פנים ביום טוב ראשון, שוב אינו מתחייב בעולת ראיה כלל^[127].

על זמני התשלומים, שהן כל שבעת ימי החג, ואף שמיני-עצרת* עימהם, ועל כך שיש תשלומים כל שבעה לאחר שבועות*, ע"ע חגיגה: זמנה. על גר*, החייב בראִיה - לסוברים כן^[128] - שנתגייר באחד מימי התשלומים, ועל חִגר*, הפטור מהראִיה^[129], שנתפשט באחד מימי התשלומים, ועל טומטום*, הפטור מהראִיה^[130], שנקרע ונמצא זכר באחד מימי התשלומים, ועל טמא, הפטור מהראִיה^[131], שנטהר באחד מימי התשלומים, שדינם תלוי במחלוקת האמוראים הנ"ל אם עיקר זמנו ביום טוב ראשון או ביום הראשון שנראה, ע"ע חגיגה^[132] וע' ראִיה. על הסוברים שאין תשלומים לראיית פנים כלל, שמצוותו אינו אלא ביום ראשון בלבד, ומכל מקום התחייב להביא עולת ראִיה ביום הראשון אף אם לא נראה בעזרה, ע"ע ראִיה. על הנטמא בליל יו"ט ראשון, שכשהאיר יו"ט הראשון היה פטור, אם חייב בראִיה, ע"ע ראִיה.

שבת

עולת ראִיה אינה דוחה את השבת*^[133]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, לפי שאין לה זמן קבוע כקרבנות הצבור^[134], שאם אינו מקריב עולת ראייתו היום, מקריב מחר^[135]. וביארו אחרונים שהדבר נלמד מחגיגה*, שאינה דוחה את השבת^[136], מטעם זה - לסוברים כן^[137] - שאף בעולת ראיה שייך טעם זה^[138]. ובדעת הראשונים הסוברים שהטעם שחגיגה אינה דוחה את השבת אינו מטעם זה^[139], כתבו אחרונים שראוי ללמוד דינה מחגיגה, שכל עצמה שראיה שהוא קרבן עולה נלמד במה מצינו מחגיגה^[140].

נראה בעזרה בשבת, שמכיוון שאינו יכול להקריב, אינו עובר על לאו של לא-יראו-פני-ריקם*, ע"ע^[141]. על הלילה*, שאינו ראוי להקריב בו קרבנות*, ע"ע קרבנות, וע"ע לא יראו פני ריקם^[142], שמכיוון שאינו יכול להקריב, אינו עובר על הלאו.

יום טוב

עולת ראִיה, לדעת בית שמאי אינה דוחה את יום-טוב*^[143]. ולדעת בית הלל דוחה^[144]. וכן הלכה^[145]. ואף על פי שאין מקריבים ביום טוב נדרים ונדבות - לסוברים כן^[146] - מקריבים עולת ראִיה, שאינה נדר ונדבה אלא חובה^[147].

טומאה

עולת ראִיה כתבו ראשונים שאינה דוחה את הטֻמאה*, לפי שאין לה זמן קבוע כקרבנות הצבור^[148], שאם אינו מקריב עולת ראייתו היום, מקריב מחר^[149]. וביארו אחרונים שהדבר נלמד מחגיגה*, שאינה דוחה את הטומאה מטעם זה^[150], שאף בעולת ראיה שייך טעם זה^[151].

חל עצרת^[152] להיות בערב שבת, שלדעת בית שמאי יום-טבוח* לאחר השבת, ע"ע^[153].

לאחר הזמן

עבר הרגל - או שעברו ימי התשלומים לאחר חג השבועות*^[154] - ולא חג, אינו חייב באחריותו^[155].

הבא בתוך ימי החג

הבא לעזרה בתוך ימי החג, נחלקו בו אמוראים:

א) לדעת ר' יוחנן בלשון הראשון וריש לקיש בלשון האחרון, הבא לעזרה בתוך ימי החג אינו חייב להביא קרבן^[156], שאיסור לא-יראו-פני-ריקם* היינו בעיקר הרגל^[157], בתחילת הרגל, בעת בואו להקביל פנים בעזרה^[158], ביום ראשון או תשלומי ראשון^[159]. ומה ששנינו: הראיון אין לו שיעור^[160], היינו בראיית פנים בעזרה^[161], שכל שרוצה ליכנס יכנס הן בקרבן הן שלא בקרבן^[162], שאע"פ שהראיה אין לה שיעור היינו בשיעור - שווי - קרבן, הבא בעיקר הרגל^[163], מכל מקום מילת "ראיון" מורה על ראייה תמידית אף בשאר ימות הרגל^[164]. או שהראיון אין לו שיעור, דהיינו בקרבן, שאם הביא בכל עת שיביא מקבלים ממנו ומקריבים אותה לשם עולת ראיה^[165]. וכן הלכה^[166].

ב) ולדעת ריש לקיש בלשון הראשון, הבא לעזרה בתוך ימי החג חייב להביא קרבן בכל זמן שיבוא^[167]. ומה ששנינו: הראיון אין לו שיעור^[168], היינו בראיית פנים בקרבן^[169], שכל שיראה לשם, חייב בקרבן בכל יום שיראה שם, שאין לראיית פנים בחיוב קרבן שיעור^[170]. ואיסור לא יראו פני ריקם, היינו בכל הרגל^[171]. או שאין לו שיעור בקרבן, ששיעור שוויו - לסוברים כן^[172] - מדרבנן^[173].

ג) ולדעת ר' יוחנן בלשון השני, היכן שבא בשאר ימות הרגל ולא הביא קרבן, אינו עובר על לא יראו פני ריקם, אבל אם בא והביא עימו קרבן, אין מקבלים ממנו^[174], שראיית פנים אין לה שיעור, אבל בקרבן יש לו שיעור, ואין מקבלים ממנו^[175].

לפני שנראה בעזרה

המשלח עולתו בשעת הרגל ביד אחר קודם שנתראה פנים בעזרה, אינו יוצא ידי חובה, שאין חובתה אלא בשעת ראִיה, ככתוב: ולא יראו פני ריקם^[176].

ד. הפטורים.

על החייבים בהבאת עולת ראִיה, ועל הפטורים ממנו, משום שהם פטורים מראִיה*, ע"ע.

קטן

קטן*, שנינו במשנה שאינו חייב בראִיה^[177]. אכן בברייתא שנינו: כל זכורך^[178], לרבות את הקטנים^[179]. ונחלקו התלמודים:

א) לדעת הבבלי הדבר אמור בקטן שהגיע לחִנוך*, וחיובו דרבנן - והטילו חכמים על אביו לחנכו במצוות^[180] - והכתוב אסמכתא* בעלמא^[181]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהקטן אינו חייב בראיית קרבן, רק בראיית פנים בעזרה^[182]. ויש סוברים שצריך להביא - אביו עבורו - עולת ראיה מדרבנן^[183], ולסוברים שאין נדבות קריבים ביו"ט^[184], אין קריבים עד למחר, בחול-המועד*^[185]. ואע"פ שכל הימים תשלומים לראשון - לסוברים כן^[186] - וכיוון שלא יכל להקריב בראשון, שוב אינו מקריב, היינו כשהאדם אינו ראוי להקריב בראשון, שהוא חִגר - או טמא - אבל כאן, כל חיוב שיש בשני ישנו בראשון, אלא משום שאין היום ראוי עכשיו^[187]. ואע"פ שהקטן בא להיראות בלי קרבן ראִיה - ועובר על לא-יראו-פני-ריקם* - מכל מקום בקטן, משום חינוך, מותר^[188].

ב) ולדעת הירושלמי קטן שיכול אביו שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - לסוברים כן, או קטן שיכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, לסוברים כן^[189] - חייב בראיית קרבן^[190], וביארו אחרונים שהתורה חייבה לאביו כדי לחנכו^[191].

להלכה כתבו ראשונים שקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו, כדי לחנכו במצוות, שנאמר: יראה כל זכורך^[192]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים דהיינו קטן שהגיע לחינוך שחייב אביו מדרבנן להביאו לעזרה^[193], וכתבו שלדעה זו אינו צריך להביא עבורו עולה בנדבה^[194]. ויש מפרשים דהיינו קטן שיכול לאחוז וכו', שחייב מן התורה בעולת ראִיה^[195].

הביא קרבן בעודו קטן והגדיל בימי התשלומים, יוצא במה שנכלל בכלל ישראל ועשה כמוהם בעודו קטן, ולא חייבתו גדלותו עוד הפעם^[196].

על חִגר*, הפטור מהראִיה, ע"ע: במצות הראייה. על טומטום*, הפטור מהראִיה, ע"ע^[197]. על טמא, הפטור מהראִיה, ע"ע טמא (א)^[198]. על קטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, לסוברים כן, או שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, לסוברים כן, אם חייב בראיית פנים בעזרה, ע"ע ראִיה^[199].

יורש

המתחייב להביא עולת ראיה ומת, וירשו היורשים קרקע, נחלקו בו הדעות:

א) אחרונים כתבו בשם הירושלמי שחייבים היורשים להביא עולתו^[200]. שכן אמרו שם, לגבי מחלוקת האמוראים על המפריש עולת ראייתו ומת, אם חייב היורש להביא העולה^[201], שר' אבא בר ממל אמר שהדבר תלוי במחלוקת שמואל ור' יוחנן^[202], לגבי מה ששנינו: יולדת שהביאה חטאתה ומתה, יביאו היורשים עולתה^[203], שהוא דוקא אם ירשו קרקע, אלא שלדעת שמואל אין ממשכנים על זה, ולדעת ר' יוחנן ממשכנים, ואם ירשו מטלטלים, הכל מודים שאין ממשכנים אותם, אלא שלדעת שמואל אין תובעים אותם, ולדעת ר' יוחנן תובעים אותם אבל אין ממשכנים אותם^[204].

ב) וראשונים השמיטו דין זה^[205]. יש מהאחרונים שביארו בדעתם, שאינם מודים לדין זה, שלדעתם נחלקו התלמודים, שלדעת הירושלמי הכל מודים שהשעבוד* הוא מן התורה^[206], אך לדעת הבבלי המחלוקת בעולת-יולדת* תלוייה במחלוקת אם שעבוד הוא מן התורה^[207], ולכן אין להשוות בין עולת יולדת לעולת ראִיה^[208]. ויש מהאחרונים שביארו שהראשונים הללו מודים לדין זה, אבל סמכו על מה שכתבו במקום אחר^[209].

על המפריש עולת ראייתו ומת, שנחלקו אמוראים אם חייב היורש להביא העולה, ע"ע יורש (א)^[210].

הערות שוליים