קמצא ובר קמצא
|
|
קמצא ובר קמצא הוא הסיפור הראשון שמופיע ברצף אגדות החורבן מהגמרא גיטין נה א. בסיפור מתוארת השתלשלות מאורעות המתחילה בטעות קטנה בזיהוי ומסתיימת לבסוף בחורבן בית המקדש.
מקור
הסיפור מובא כסיפור הראשון מבין המאורעות שמתאר רבי יוחנן כקשורים כולם לאותו פגם רוחני:
"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח,יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר".
לאחר הפתיחה על הפגם הרוחני הגמרא מפרטת כל אחד מהמקרים כאשר הראשון בהם הוא קמצא ובר קמצא:
"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א"ל לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מי יימר א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
תרגום הסיפור לעברית
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה, ואמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא.
מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אותו האיש (=אתה) שונא אותי, מה אתה עושה כאן?! השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי. אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן. הציע לו בר קמצא שייתן לו דמי חצי סעודתו, וסירב לו. הציע לו שייתן לו דמי כל סעודתו ועדיין סירב לו. נטל בידו והוציאו החוצה.
אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך.
הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים, ענה לו: מנין לך?
אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו. שלח בידיו עגל, וכשבא להקריבו הטיל בו בר קמצא מום
בשפתיים, ויש אומרים שהיה מום בעין, במקום שעבורנו זה נחשב למום, אך אצל הגויים אינו נחשב למום.
חשבו חכמים להקריבו על אף הפסול משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס שאין לעשות כן משום שעלולים ללמוד ממעשינו ויאמרו שבעלי מומין קרבין על המזבח. חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה אם נעשה כן עלולים ללמוד ממעשינו שמי שמטיל מום בקודשים ייהרג.
אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
אשרי אדם מפחד תמיד
רש"י מבאר כי הקשר שבין הפסוק לאגדות החורבן הוא בכך שהיה עליהם לדאוג ולראות את הנולד לפי מעשיהם ולבדוק שלא תארע תקלה באם יעשו מעשים אלו. ניתן לפרש את דבריו כמוסבים על החלטתו של רבי זכריה בן אבקולס שהעדיף שלא להקריב את הקורבן של בר קמצא על אף הסכנה בדבר. מדברי תוספות נשמע כיוון דומה המכוון את דברי רבי יוחנן על החכמים ששתקו בסעודה "שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאוג מן הפורענות".
המהר"ל מביא את דברי הגמרא ברכות ס א הקובעת כי הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" מוסב על פחד מדברי תורה. לדבריו, הבעייתיות המוצגת בסיפור היא העובדה שהיה לצדיקים שבאותו הדור לפחד מחטא הדור אך הם העדיפו להישאר בהתנהלות האידיאלית ללא התחשבות במציאות. באותו האופן בסיפור הנוכחי התנהלותו של רבי זכריה בן אבקולס התייחסה רק לחשש ההלכתי הקיים בהקרבת הקורבן, ולא כללה התייחסות למצב הכללי ולחטאיו של הדור.
חטאו של קמצא ופירוש שמו
המהר"ל בנצח ישראל (פרק ה) מסביר שאין מטרת האגדה לספר את תיאור המעשה כצירוף מקרים של מריבה קטנה אלא יש בכך לימוד על מציאות כללית שהובילה לחורבן. הוא מקשה מדוע הגמרא קובעת כי החורבן אירע בגלל קמצא ובר קמצא, כאשר רק בר קמצא ובעל הסעודה הם האשמים, בעוד קמצא כלל לא הוזמן לסעודה? ומפרש שכוונת הגמרא היא ששנאת האחים שהובילה למצב בו לכל אחד היה אדם אהוב ואדם שנוא- קמצא ובר קמצא- היא שהובילה לבסוף לחורבן בית המקדש " ודרך המקום שיש בו שנאת חנם שיקח לו אוהב לחלוק עם אחר ששונא לו". לפירושו דבר זה גם רמוז בשם קמצא שנתנו חכמים לאנשי הסיפור. לפירושו המילה קמצא מגיעה מהשורש קמ"צ כדברי הפסוק "וקמץ משם" כך שקמצא מסמל את הפירוד שבעם. כמו כן, בלשון חכמים הארבה מכונה קמצא משום שיש בו ריבוי גדול שמחולק לחלקים קטנים "ומפני כי אלו אנשים היו מחולקים בשנאת חנם, ראוי שיקרא שמם 'קמצא' ו'בר קמצא', כי בית המקדש שני נחרב בשביל שנאת חנם, ובודאי היה זה על ידי אנשים שהיו מוכנים לחלוק ופירוד".
ביאור המום שבקורבן
בנוסף, מפירוש המהר"ל ניתן לתרץ שאלה נוספת: מדוע חכמי ישראל לא אמרו לקיסר כי בר קמצא הטיל מום בקורבן ולכן אין ביכולתם להקריבו? המהר"ל מסביר כי עצם העובדה שעם ישראל מקריבים קורבנות באופן שונה מהקיסר יש בכך מרידה והוכחה לדברי בר קמצא שישראל מורדים בו. בעוד האומות מתייחסות לשלמות גוף הקורבן בלבד, ישראל שיש להם מעלה רוחנית בודקים גם פסולים שאינם פוסלים את שלמותו הגופנית של הקורבן כמום בעין או בשפתיים שמסמלים פגם רוחני בכוח הדיבור והראיה. ולכן לא יכלו לומר לקיסר על מעשהו של בר קמצא משום ש" זהו המרידה עצמה שישראל מורדים באומות, שאינם תחת רשות האומות מצד הקרבה הזאת. וכאשר ישראל יותר במעלה מן האומות ואינם תחת רשות המלך שבאומות, היה מחריב בית המקדש, כי המלך שבאומות רוצה שיהיה הכל תחת רשותו."
ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס
כמובא לעיל, טענתו של רבי יוחנן כלפי רבי זכריה בן אבקולס היא שלא פחד ולא ראה את מה שעלול לקרות כתוצאה מהחלטתו. מימרא זו מובאת גם בתוספתא במסכת שבת שם מובאת מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי לעניין סילוק הקליפות והעצמות מעל השולחן.
התוספתא מביאה כי רבי זכריה בן אבקולס העדיף שלא לפסוק בין השיטות ולהחמיר על עצמו כדי לצאת ידי כולם, ועל זה אומר רבי יוסי " ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל". ניתן לראות את גישתו העקבית של רבי זכריה שהעדיף להחמיר ככל השיטות גם בעניין שבת וגם בדיון לגבי קורבנו של בר קמצא. אך, בעוד לעניין שבת לא היה פגם בחומרתו ההלכתית, כאשר השתמש באותה החמרה גם בעניינים שאינם רק הלכתיים אלא קשורים גם להנהגה ציבורית הוביל הדבר לשריפת ההיכל.
חוסר התערבותו של רבי זכריה מודגש אף יותר בתיאור המעשה במדרש (איכה רבה ד ג), שם מובא כי רבי זכריה בן אבקולס היה מהחכמים שנכחו בסעודה ולא מיחו בבעל הסעודה. הענווה וחוסר ההתערבות של רבי זכריה לטובת בר קמצא הובילה לבסוף לחורבן הבית.