טפח באישה ערוה

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, שנאמר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ולגבי גבר שרואה גבר אחר, או אשה שרואה אשה אחרת, רק בפני מקום הערווה עצמו אסור לומר דברים שבקדושה. אבל לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים (כד, ב) "טפח באשה ערווה". וכוונתם, שכל מקום שנשים רגילות לכסות - אסור לגלות, ואם הוא מגולה, אסור לומר מולו דברים שבקדושה.

אמנם ישנה דעה בפוסקים הסוברת שכללי הצניעות נקבעים על פי המקובל באותו המקום ואותו הזמן (דברי חמודות לרא"ש ברכות פ"ג סקל"ז), אבל שאר הפוסקים חלקו עליו וקבעו, כי על פי ההלכה ישנם מקומות בגוף האישה שאותם חייבים לכסות. ואפילו אם כל הנשים שבאותו המקום תחלטנה ללכת ברחוב ללא בגדים, כולן תחשבנה לפרוצות.

הזרוע

במסכת כתובות (כתובות עב, ב) מבואר שאישה חייבת על פי ההלכה לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית, ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע.

לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות, אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. לעומתם, ישנם פוסקים הסוברים, שאישה צריכה ללכת עם שרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עיין גן נעול לרב אבינר 36).

אף לדעה שהזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק, יש הסוברים שמספיק לכסות את רוב הזרוע (שיח נחום קז) או עד למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק (שו"ת בני בנים).

למעשה, המנהג הרווח הוא כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (מ"ב ע"ה סק"ב. הליכות בת ישראל עמוד ע').

הרגלים

בתלמוד (ברכות כד, א), בסוגייה העוסקת באמירת דברים שבקדושה, מובאת מימרא של רב חסדא: "שוק באשה ערווה". אחד מן הפוסקים האחרונים, בעל ה'פרי-מגדים', חידש שאין השוק תלוי במנהג, ודעתו התקבלה על ידי המשנה ברורה. עוד חידש המשנה ברורה, שניתן ללמוד מהסוגיא גם על חיוב כיסוי לאישה.

לדעת הרבה פוסקים, שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול, ואם כן חובה לכסות את הרגל עד הקרסול. אבל אין צורך לכסות את כל הרגל דווקא על ידי שמלה, אלא די שהשמלה תגיע עד לאחר הברך, ולמטה מזה לגרוב גרביים או גרביון. חשוב להדגיש שגרביון מועיל רק לכיסוי החלק התחתון של הרגל, בין הברך לקרסול, אך לא יועיל לכיסוי הירכיים, שהצניעות מחייבת שיכוסו בשמלה או בחצאית.

אולם לדעת המשנה ברורה עצמו (מ"ב עה, סק"ב), השוק הוא החלק העליון של הרגל, מתחילת הרגל ועד לברך, מה שנקרא בפינו ירך. וממילא אם השוק נגמר בברך, אין חיוב לכסות את מה שמתחת לברך, לא על ידי שמלה ולא על ידי גרביון. ‏^[1]

ולמרות שרבים חלקו על בעל ה’משנה-ברורה’, הואיל ופסקיו התקבלו בישראל, רבות נוהגות כמותו. ויש שהוסיפו, שגם לדעתו המקילה של בעל ה’משנה-ברורה’, צריך ללבוש שמלה שתגיע אל מעבר לברך, כך שבכל מצב הברך תישאר מכוסה (עי’ גן נעול 37; הליכות בת ישראל ע”א).

ילדות קטנות

לדעת בעל החזון איש (או"ח טז, ח), אין הדבר תלוי בגיל, אלא כל שהילדה כבר נראית קצת גדולה, והיא מתקרבת לגיל הנעורים, עליה להקפיד על כל הלכות צניעות. אבל בנות קטנות שאין היצר עליהן, לא אסרום חכמים. כי עניינן של הלכות צניעות הוא לגדור את האדם מן העבירה וממחשבת העבירה, ולכן כל זמן שהבנות קטנות ואין היצר שולט בראייתן, אינן צריכות לדקדק בהלכות צניעות, אבל כשהבת מתחילה להתקרב העבירה, לגיל ההתבגרות, ההתעניינות המינית כלפיהן מתגברת, ולכן חובה עליהן להקפיד על כל הלכות צניעות, ואין לזה גיל קבוע, כי הדבר משתנה מילדה לילדה.

כלומר מצד הלכות צניעות לדעת החזון איש יש להקפיד רק מגיל עשר או אחת עשרה לערך. אולם חשוב לציין שכל מה שאמרנו הוא רק מצד עצם חיוב הצניעות, שילדה קטנה שאין היצר שולט בה לא שייך אצלה פריצות. אבל מצד מצוות חינוך צריך לחנך כל ילדה להתלבש כפי שההלכה מחייבת כבר משעה שהגיעה לגיל חינוך שהוא בערך גיל שש. אולם לדעת המשנה ברורה (סימן ע"ה בא"ה 'טפח'), כשם שלגבי איסורי יחוד יש להקפיד שגבר זר לא יתייחד לבדו עם ילדה מגיל שלוש שנים, כך הדין גם לגבי כל דיני צניעות, ויש להקפיד לקנות לילדה, כבר מגיל שלוש שנים שמלות ארוכות שמגיעות עד מעבר לברך, וחולצות עם שרוולים שעוברים את המרפק.

לסיכום לדעת המשנה-ברורה יש להקפיד על לבוש צנוע מגיל שלוש, ואילו לדעת החזון איש וכן הוא המנהג הרווח, הבנות מחויבות בדיני צניעות מסמוך לגיל ההתבגרות, ויש לחנכם לצניעות מגיל חינוך, שהוא בערך גיל שש (גן נעול 44; הליכות בת ישראל ס"ז).

להרחבה

שו"ת דברי יציב אבן העזר סימן לז

קובץ תשובות -א/ הרב יוסף אלישיב, סימן יג שו"ת בני בנים חלק רביעי סימן ט תורת אמך סוגיה נד