אודיתא

הודאת אדם על דבר ששייך לו, שהוא של חברו, אף על פי שברור לכל שהדבר אינו של חברו.

אדם המודה על דבר ששייך לו, שהוא של חברו, חייב ליתנו לו, זאת בשל הכלל: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", למרות שיודעים שהדבר אינו של חברו, שכן יש בכחה של הודאת הבעלים לזכות את זה שההודאה נמסרה לטובתו.

ועל כן, לרוב השיטות, הודאה זו היא כמעשה קניין ממש, כיון שעל ידה זוכה אדם בדבר שלא היה שייך לו מקודם. אך יש אומרים, שאין זה קניין ממש, המקנה את הדבר, אלא שההודאה מאפשרת לתבוע את הדבר בבית דין מכח הנאמנות הניתנת להודאת בעל דין.

ישנן דעות החולקות על עיקר דין "אודיתא". לדעתם, אין הדברים אמורים אלא בשכיב מרע, שכל דבריו ככתובים וכמסורים, אבל אדם בריא שהודה, אין הודאתו מחייבת אותו כשידוע שאין הדבר כן, ואין להוציא על פיה את הדבר מידי בעליו, ויכול המודה לומר: "משטה אני בהודאתי".