אין עונשין ומזהירין מן הדין

הגדרה

אין מענישים אדם שעבר על דין שנלמד בקל וחומר (הסוגיא במכות ה:, בסוגיא זו האריכו בית האוצר ח"א נד והלאה, וספר המקנה ד).

בדיני מיתה, מלקות וגלות.

לדוגמא, עדים שהעידו באדם שחייב מיתה, ולכן הרגנוהו (דהיינו בית דין הרגוהו), היה צריך להורגם בקל וחומר מ"כאשר זמם", שהרי הוא קל וחומר: ומה כאשר לא הרגנוהו נהרגים - כשהרגנוהו לא כל שכן. אלא שאין עונשין מן הדין (מכות ה:).

דוגמא נוספת: העובד עבודת כוכבים, היה צריך להצילו בנפשו, דהיינו להורגו כדי שלא יעבוד, שהרי הוא קל וחומר: ומה פגם הדיוט (הרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה) ניתן להצילו בנפשו - פגם גבוה (עבודת כוכבים) לא כל שכן. אלא שאין עונשין מן הדין (סנהדרין עד.).

החולקים על דין זה וסוברים שכן עונשים מן הדין הם רבי שמעון ורבי אלעזר ברבי שמעון (סנהדרין עד.), רבי יצחק (כריתות ג.) והמשנה בבבא קמא פרק א "ארבעה אבות" (לדעת התוס' שם ב"ק ב.). וכתב הריטב"א שגם לדעות שעונשים מן הדין, בכאשר זמם אין עונשים מן הדין (דן בדבריו הקונטרסי שיעורים בבא קמא ב-ז).

מקור וטעם

במקורו יש ארבעה פסוקים - לכל סוגי העונשים (מכות ה:):

1. אין הורגים מן הדין - "איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אימו וראה את ערוותה והיא תראה את ערוותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם, ערוות אחותו גילה עוונו ישא" (ויקרא כ-יז): "אחותו בת אביו או בת אימו", אין לי אלא בת אביו שלא בת אימו ובת אימו שלא בת אביו, בת אביו ובת אימו מניין, תלמוד לומר "ערוות אחותו גילה". והרי אפשר ללומדו בקל וחומר מאחותו רק מאביו או מאחותו רק מאימו, אלא שאין הורגין מן הדין.
2. אין מזהירין מן הדין - "ערוות אחותך בת אביך או בת אימך לא תגלה ערוותן" (ויקרא יח-ט) - בת אביך ואימך מניין, תלמוד לומר "ערוות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא". והרי אפשר ללומדו בקל וחומר, אלא שאין מזהירין מן הדין.
3. אין מלקין מן הדין - נלמד בגזירה שווה "רשע רשע" מחייבי מיתות.
4. אין מגלין מן הדין - נלמד בגזירה שווה "רוצח רוצח" מחייבי מיתות.

בטעמו יש שלוש דעות (בית האוצר ח"א כלל נה בתחילתו, ספר המקנה ד-ג ד"ה בנב"י. שתי הדעות הראשונות הן הידועות יותר):

1. אי אפשר להעניש מקל וחומר משום שחוששים שיש פירכא על הקל וחומר, ומספק לא מענישים, שספק נפשות להקל (הליכות עולם שער ד פ"ב, קרבן אהרן (הובא באתוון דאורייתא כה בתחילתו ד"ה הן אמת)).
2. כיוון שהאיסור הנלמד בקל וחומר חמור יותר מהאיסור המלמד, אותו העונש שנאמר במלמד אינו מספיק לכפר על הנלמד, ולכן לא מענישים בו (מהרש"א סנהדרין סד: ד"ה גמרא. האריכו במחלוקת בין שני הטעמים הללו אתוון דאורייתא שם וספר קובץ עבודה זרה ו-ד).
3. כך נמסרה מסיני המידה "קל וחומר", שהיא מלמדת רק לעניין האיסור ולא לעניין העונש (רא"ם פרשת שמיני).

בין שני הטעמים הראשונים - חשש פירכא ושהמלמד חמור יותר - הביאו האחרונים (אתוון דאורייתא וספר קובץ שם) נפק"מ רבות: האם עונשים כרת ומיתה בידי שמיים מן הדין, האם עונשים בממון, האם מחייבים קרבן, האם עונשים דין הנלמד במה מצינו, והאם מזהירים כאשר כבר יש עשה. ונפרטם לקמן^[1].

עונשים שונים

כרת ומיתה בידי שמיים, נחלקו הראשונים האם עונשים בהם מן הדין:

1. תוס' הרא"ש כתב שכן עונשים עונשי שמיים מן הדין (קידושין נז: ד"ה אי, וכן כתב ספר המקנה ד-ב אות ג. וכן כתב שער המלך שחיטה פרק ב לגבי כרת).
2. הרשב"ם (בבא בתרא פח: ד"ה למעוטי) ותוס' (חולין קטו: ד"ה מה) כתבו שאין עונשים כרת מן הדין, והוסיף האתוון דאורייתא (כה בתחילתו ד"ה הן אמת) שדין מיתה בידי שמיים כדין כרת (וכן כתב כללי התלמוד כללי הקל וחומר ג (מודפסים בסוף מסכת ברכות עמוד 98) שאין עונשים בכרת ומיתה בידי שמיים).

וביאר האתוון דאורייתא (שם) ששורש מחלוקתם בטעם שאין עונשים מן הדין: אם הטעם הוא שחוששים לפירכא על הק"ו - בידי שמיים אין חשש פירכא, שהקב"ה יודע אם יש פירכא או לא, ואם הטעם שהעונש לא מספיק לעבירה זו - גם בידי שמיים לא יענש (במחלוקתם דן גם בבית האוצר ח"א כלל נט).

בממון כתבו התוס' (בבא קמא ב. ד"ה ולא) שזו מחלוקת המכילתא והבבלי האם עונשים מן הדין - לבבלי (בבא קמא מט:) עונשים ולמכילתא (משפטים, שמות כא-לג) לא (דן בזה בית האוצר ח"א כלל נז. וכן דעת הרדב"ז שממון כן עונשים מן הדין, דן בדבריו הקונטרסי שיעורים בבא קמא ב-ו). ובספר קובץ (עבודה זרה ו-ד ד"ה עוד) תלה זאת בטעם שאין עונשים מן הדין: אם הטעם הוא שמא יש פירכא - גם בממון שייך טעם זה, שמספק לא נוציא ממון מחזקתו, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אך אם הטעם הוא שהנלמד חמור מהמלמד והעונש לא מספיק לכפר עליו - זה רק בעונשים שבין אדם למקום, אך ממון אינו בא לכפר אלא לשלם לניזק, ואם כן נחייב ממון מן הדין.

בקנס אין עונשים מן הדין, ואפילו לדעות שבממון כן עונשים מן הדין^[2] (מוצל מאש כ, הובא בספר המקנה ד-ב אות ד).

קרבן - הריטב"א כתב שכן מחייבים קרבן מן הדין (מכות יד. (ד"ה והלא כתב) בתירוצו הראשון. וכן כתב ספר המקנה ד-ב אות ז בשם מרי"ק, ושער המלך שחיטה פרק ב. והקונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י הביא בזה מחלוקת ראשונים), והקשו עליו, שבתוספתא (שבועות פ"ג) כתוב שגם קרבן לא מחייבים מן הדין. ותירץ ספר קובץ (עבודה זרה ו-ד ד"ה והנה) שלדעה שחולין בעזרה לאו דאורייתא (והיא ההלכה) עונשים בקרבן מן הדין, שמה אכפת לנו שיביא קרבן, אך לדעה שחולין בעזרה דאורייתא לא יביא את הקרבן, שחוששים שפטור והוא חולין בעזרה, ולכן אין לחלק את דין קרבן משאר העונשים, ופטור.

מיתת שור, הסתפק בית האוצר (ח"א כלל נה בתחילתו) האם עונשים בה מן הדין.

כופר, הסתפק בית האוצר (ח"א כלל נד) האם עונשים בו מן הדין.

טומאת כלים גם היא נחשבת עונש, ולכן אי אפשר ללומדה מן הדין (ספר המקנה ד-ב אות יב מוכיח מהספרי).

בכל דיני כפרה חידש הקונטרסי שיעורים (בבא קמא ב-י) שכן עונשים בהם מן הדין.

נזיקין וכאשר זמם - חידש הקונטרסי שיעורים (בבא קמא ב-ב) שרק הם נחשבים עונש, ולכן רק בהם אין עונשים מן הדין, אך שאר דיני ממונות כן דנים מן הדין. עוד חידש (שם אות ד) בדעת הרשב"א שאפילו בנזיקין רק בור הוא עונש ואין עונשין בו מן הדין, אך שאר דיני נזיקין אינם עונש וכן דנין בהם מן הדין.

אזהרות שונות

בלאו שאין בו מלקות מזהירין מן הדין (תוס' בבא מציעא סא.).

אזהרת מיתה מזהירין מן הדין, ורק אזהרת מלקות אין מזהירין (ספר המקנה ד-ב אות י).

לימודים שונים

מה מצינו (בניין אב מכתוב אחד) - תלוי מדוע אין עונשים מן הדין: אם הטעם הוא שמא יש פירכא - גם במה מצינו שייך טעם זה, ולא נעניש ממנו, אך אם הטעם הוא שהנלמד חמור מהמלמד והעונש לא מספיק לכפר עליו - זה רק בקל וחומר שהנלמד באמת חמור יותר, אך במה מצינו - שהנלמד שווה למלמד - כן נעניש (אתוון דאורייתא כה בתחילתו ד"ה הן אמת. וספר המקנה ד-ב אות ט כתב שאין עונשים ממה מצינו).

מה הצד (בניין אב משני כתובים), עונשים ממנו, ואפילו לדעת הרמב"ם שממה מצינו (בניין אב מכתוב אחד) אין עונשים (כללי התלמוד כללי הקל וחומר ב (מודפסים בסוף מסכת ברכות עמוד 98)).

היקש וגזירה שווה הרי הם כמפורשים בתורה, ועונשים מהם משום שלא ניתן לאדם לדורשם מעצמו אלא בקבלה מרבותיו. ורק קל וחומר, שאדם דן מעצמו, אין עונשים ממנו (סנהדרין עג. - עונשים מהיקש. רש"י שם ד"ה היקשא - עונשים גם מגזירה שווה, והוסיף את הטעם הנ"ל. וכן לחם משנה שבת פרק כ כתב שעונשים מגזירה שווה (הובא בספר המקנה ד-ב אות א)).

כאשר כבר יש עשה, כתב המגיד משנה שמזהירין מן הדין כדי להוסיף גם לאו. ובספר קובץ (עבודה זרה ו-ד ד"ה עוד, והביא את המגיד משנה) תלה זאת בטעם שאין עונשים מן הדין: אם הטעם הוא שהנלמד חמור מהמלמד והעונש לא מספיק לכפר עליו - גם כאן יש את טעם זה, ואדרבה, כיוון שיש גם עשה בוודאי שהנלמד חמור יותר. אך אם הטעם הוא שמא יש פירכא - כיוון שכאן כבר מצינו עשה מפורש, מסתבר שהתורה באמת רוצה לחייב על איסור זה, ואין פירכא.

אנשים

גוי אפשר שעונשים אותו מן הדין (כללי התלמוד כללי הקל וחומר ו (מודפסים בסוף מסכת ברכות עמוד 98), וספר המקנה ד-ב אות ב הביא שנחלקו בזה).

הערות שוליים