מעשר בהמה
|
|
מצוות מעשר בהמה היא מצווה על האדם להפריש לקרבן עשירית מן הבהמות הטהורות הנולדות בעדרו בכל שנה ושנה.
מקור
כשם שנצטווינו להפריש מעשר מן הפירות, כך נצטוונו להפריש מעשר מן הבהמות, שנאמר[1]: "וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה'". חיוב הפרשת מעשר בהמה חל על כל יהודי בין כהן, בין ישראל בין בארץ בין בחוץ-לארץ. והוא חל על כל הטלאים שנולדו בעדרו במשך שנה אחת, בין זכרים בין נקבות, בין תמימים בין בעלי מומים[2]. השנה נספרת מא' בתשרי ועד כ"ט באלול. אבל אם המליטו בהמותיו תשעה טלאים בשנה, פטור מהפרשת מעשר בהמה. חיוב ההפרשה חל על שלושת מיני הבהמות שמקריבים לקורבן: שור, כבש ועז. אלא שטלאי הכבשים והעיזים מצטרפים למניין עשרה, ואילו העגלים נמנים לחוד, שאם המליטו לו פרותיו עשרה עגלים בתוך שנה, מפריש מהם מעשר, ואם פחות, פטור מהפרשת מעשר.
הפרשת מעשר הבהמה
מכניסם לדיר ופותח להם פתח קטן, ומעמיד אימותיהם בחוץ, והן גועות וקוראות להם, והטלאים יוצאים, ומונה אותם אחד אחד, וכשמגיע העשירי לצאת, מסמנו בצבע אדום, והוא מקודש. ואם היו לו מאה טלאים, מקדש עשרה, שכל עשירי שיוצא - קדוש. מעשר הבהמה אינו ניתן לכהנים[3], אלא הוא שייך לבעליו, ועליו להביאו לבית המקדש ולהעלותו לקורבן, ולאכול את בשרו בקדושה ובטהרה בין חומות העיר ירושלים. ואם המעשר הוא בעל מום, אין בו קדושה, ושוחטים אותו בכל מקום ואוכלים מבשרו, אבל אסור להשתמש בו לעבודה, וכן אסור ליהנות מצמרו. שלא כדין הפירות, שאסור לאכול מהפירות לפני שהפריש מהן תרומות ומעשרות, את הטלאים ניתן לשחוט או למכור לפני תום השנה, ואם ימכור או ישחט את כולם - ייפטר מהפרשת מעשר בהמה. אבל תיקנו חכמים שבשלושה זמנים בשנה יפרישו מעשר בהמה, חמישה עשר ימים לפני שלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות. ומזמן הפרשת מעשר בהמה אסור לאדם למכור את טלאיו או לשוחטם בלא להפריש מהם מעשר בהמה. ותיקנו זמנים אלו, כדי שיהיו מצויים לעולי הרגלים בהמות לקורבן ולאכילה בירושלים[4].
על ידי מצוות הפרשת מעשר בהמה, אנו חושפים את הקדושה הגנוזה בבעלי החיים, שעשירית מהם מיועדת לקורבן. בנוסף לכך, על ידי מעשר הבהמה ישהה היהודי זמן רב יותר בירושלים, שכן הוא צריך לאכול את בשר המעשרות שחלביהן הוקטרו על המזבח בין חומות העיר ירושלים, ובתוך אותו הזמן שהיה שוהה בירושלים היה מתבשם מקדושתה, ולומד תורה מהכהנים וגדולי החכמים ששהו בה, וכך היו המוני בית ישראל מחזקים את הקשר שלהם אל המרכז הרוחני שלנו בירושלים. ואדם שהיו לו בהמות רבות למעשר, היה מחלק מבשרם לעולי רגל אחרים, או שהיה מייחד אחד מבניו שיעלה לירושלים וילמד שם תורה אצל החכמים, ובינתיים יאכל מבשר מעשר הבהמה ומעשר שני של פירותיו, ועל ידי כך היו מתרבים תלמידי חכמים בישראל[5].
לאחר חורבן בית המקדש, ביטלו חכמים את הפרשת מעשר בהמה, מפני חשש תקלה, שמא יבואו לשחוט בהמות שאין בהן מום, ויעבור על איסור כרת של שחיטת קודשים בחוץ. וכן יש חשש שישתמש בבהמה שהופרשה למעשר לעבודה ולגיזה[6]. ואם עבר והפריש מעשר בהמה בזמן הזה, ימיתם כדי שלא יבואו לידי תקלה [7], ולדעת הרמב"ם אפשר לשוחטו אחר שייפול בו מום[8].
קישורים חיצוניים
- הרב אליעזר מלמד, הלכות מעשר בהמה, באתר ישיבה.