מיקרופדיה תלמודית:הכשר

הגדרה^[1] - תיקון אוכלים, שיהיו ראויים לקבל טומאה, על ידי נתינת אחד מן המשקים עליהם.

דינו ומקורו

בטומאת שרץ

כל האוכלים הראויים לקבל טומאה (ראה ערך אוכל) אינם מקבלים טומאה עד שיבללו - שיתלחלחו (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם מכשירין א א) - תחילה באחד משבעה משקים (ראה להלן: המשקים), וזהו הנקרא הכשר (רמב"ם טומאת אוכלין א א), שנאמר: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם (ויקרא יא לח), הרי זה בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר (תורת כהנים שמיני פרק יא ה; חולין לו א-ב, ורש"י שם ב ד"ה וכי יותן; רמב"ם שם).

בשאר הטומאות

ולא בטומאת שרץ בלבד, אלא אף בטומאת מת, שנאמר: מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא (ויקרא שם לד), אוכל הבא במים הוכשר, אוכל שלא בא במים לא הוכשר (גמ' שם א), ובא לרבות טומאת מת (גמ' שם ב), שאם אינו ענין לשרצים, שכבר אמור בהם, תנהו ענין לטומאת מת (רש"י שם ד"ה וכי יותן), היינו לכל הטומאות, אפילו לטומאת מת (תוספות שם ד"ה חד). ואין ללמוד אחד מן השני, לפי שיש חומר בשרץ שמטמא בכעדשה, מה שאין כן במת, ויש חומר במת שמטמא טומאת שבעה, מה שאין כן בשרץ (גמ' שם).

בטומאת כלי חרס

ואף בטומאת כלי חרס, כגון דלעת שנפלה לאויר התנור, צריכה הכשר, שנאמר: וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם וגו' מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא (ויקרא שם לג-לד. תורת כהנים שם פרשה ח א). ולפי שאין ללמוד שרץ החמור מכלי חרס הקל, הוצרך הכתוב ללמד אחר כך על השרץ שאף הוא אינו מטמא אלא בהכשר (תורת כהנים שם פרק יא ה), ומשרץ אין ללמוד לכלי חרס, שיש בו חומר שמטמא מאוירו (מלבי"ם שם).

כשנתן זרע על גבי המים

ואף על פי שנאמר: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וגו' טָמֵא (ויקרא שם לח), לא כשנתן מים על גבי זרע בלבד מכשיר, אלא אף כשנתן זרע על גבי מים (תורת כהנים שם ט).

גמר מלאכה

הכשר אוכלים לקבל טומאה הוא כגמר מלאכתו של אוכל, שכל הפירות שלא הוכשרו הם כתנור שלא נגמרה מלאכתו (חולין קיח א, ורש"י ד"ה אמר רב. וראה חינוך קס).

לאחר הכשרו

כל שהוכשר האוכל, אף על פי שנתייבש והרי הוא נגוב, הרי זה מקבל טומאה (רמב"ם טומאת אוכלין א ב, על פי בבא מציעא כב א), שנאמר: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם (ויקרא יא לח. רש"י עה"ת שם; תורת כהנים שם פרק יא ה, לגירסת הקרית ספר טומאת אוכלין א, והגהות הגר"א לתורת כהנים שם), שמשמעו אף משניגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טומאה פעם אחת, שוב אינו נעקר הימנו (רש"י עה"ת שם; קרית ספר שם).

פחות מכביצה

אוכל שהוא פחות מכביצה (ראה ערך ביצה ב), אפילו לדעת הסוברים שהוא מקבל טומאה (ראה ערך טומאת אוכלים) כתבו ראשונים שמכל מקום אינו מקבל הכשר, לפי שמהכתוב 'מכל האוכל אשר יאכל' למדים שאין אוכל מטמא אחרים אלא בכביצה (ראה יומא פ א), והרי בכתוב זה מסיים אשר יבוא עליו מים יטמא, שהוא דין הכשר (תוספות שבת צא א ד"ה אי, ופסחים לג ב ד"ה לאימת, על פי פסחים שם), אלא שמדרבנן גזרו שיקבל הכשר אף פחות מכביצה (תוספות כריתות יג א ד"ה כיון).

שאינו עומד לאכילת אדם

אוכל שאינו עומד לאכילת אדם אלא אם כן יחשבו עליו לאכילה (ראה ערך אוכל) אינו מקבל הכשר קודם המחשבה, כגון עולשין - מיני עשבים - שלקטם למאכל בהמה והדיחם, ונמלך עליהם לאדם, צריכים הכשר שני (רבי יהודה, ורבי עקיבא לאחר שחזר בו, בתוספתא עוקצין (צוקרמאנדל) ג ב; רמב"ם טומאת אוכלין ג ג)^[2]. היה עליהם משקה טופח כשחישב עליהם לאדם, הרי הם מוכשרים (רבי יהודה בתוספתא שם; רמב"ם שם יד יז).

קליפות ועור

הוכשר השומר של האוכל - כגון קליפות הביצים שהוכשרו (מכשירין ו ג) - או עור של הבשר, הוכשר האוכל (תוספות פסחים כ א ד"ה ובשעת, וחולין לו ב ד"ה ועדיין).

נתינה ברצון

אין המשקים מכשירים את האוכלים, אלא אם כן ינתנו עליהם ברצון הבעלים (מכשירין א א; רמב"ם טומאת אוכלין יב א), שנאמר: וְכִי יֻתַּן (ויקרא יא לח), והכתיב הוא "וכי יִתֵּן", מה כי יתן לדעת, אף כי יותן לדעת (בבא מציעא כב ב, ורש"י ד"ה כתיב), שידע בנתינה וייכשר בעיניו (רש"י שם ד"ה לדעת)^[3].

רצון ללא מעשה

היה ברצון הבעלים, אף על פי שלא עשו הבעלים שום מעשה להוכיח על רצונם - כגון המוליך חטים לטחון וירדו עליהם גשמים (מכשירין ג ה) - נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאם שמח - בבלילתו, כדי שתמס העפרורית ממנו ויהיה קמחו לבן (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - הרי זה בכי יותן (תנא קמא שם ה-ז), היינו בכלל כי יותן מים על זרע, ומכשיר (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם א א), שאין צורך במעשה המוכיח על רצונו (כן משמע ממלאכת שלמה שם ג ה), וכן הלכה (רמב"ם טומאת אוכלין יד ד).

• ויש אומרים שאילו היה די בשמחה בלבד אי אפשר לו שלא לשמוח, שהרי צריך הוא ללתות את החטים, אלא שבשמחה בלבד לא די, אלא אם כן עמד, שנתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים (רבי יהודה במשנה שם ה-ז, ור"ש וברטנורא ותוספות יום טוב שם ה), שיש צורך במעשה, שר' יהודה מצריך מעשה המוכיח על רצונו (מלאכת שלמה שם ה).

רצון הנותן שאינו הבעלים

לא היה רצון הבעלים, אלא רצון הנותן את המשקה, ואינו בעל האוכלים, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו מועיל (רשב"א חולין לא ב, בדעת הרמב"ם; כסף משנה טומאת אוכלין יב א, בשמו; מאירי חולין שם וחגיגה יט א), לפי שאין רצון אחרים יכול לגרום טומאה לדבר שאינו שלהם (כסף משנה שם).

• ויש אומרים שרצון אחרים, אפילו אינו בעל האוכלים, מועיל להכשר (רשב"א שם, בשם התוספות, על פי מכשירין ד ז), שכיון שאנו קוראים יותן משמע באיזה ענין שיותן, בין על ידי רצון בעלים ובין על ידי רצון אחר (רשב"א שם), ואף על פי שאין-אדם-אוסר-דבר-שאינו-שלו (ראה ערכו), גזרת הכתוב הוא כאן (חזון נחום מכשירין ד ז).

אפוטרופוס או גזבר של הקדש יש מהאחרונים שכתב שחשוב כבעלים לענין הכשר (חזון איש מכשירין א יב, על פי פסחים כ א).

חרש שוטה וקטן

חרש שוטה וקטן אין להם מחשבה, ואם נפל משקה על אוכלים, והיה ברצון חרש שוטה וקטן - אינו מכשיר, אבל יש להם מעשה, ואם מחשבתם על המשקה היה במעשה - מכשיר (חולין יג א; רמב"ם שם יד ב)^[4].

גוי

הגוי אין לו מחשבה להכשר (ירושלמי תרומות א א), שכיון שגוי אינו מקבל טומאה (ראה ערך גוי), אין מחשבתו להכשר טומאה מחשבה (פני משה שם).

הוצאה בשפתים

רצון זה יש מן האחרונים שכתב שהדבר תלוי במחלוקת אם צריך שיוציא בשפתיו (משנה אחרונה מכשירין א א, בדעת רש"י ותוספות), שהרי מחשבה בטומאה למדנו מהכשר (ראה קדושין נט ב), ובטומאה צריך דיבור (ראה תוספות יום טוב כלים כה ט), ואם כן אף בהכשר צריך דיבור (משנה אחרונה שם); או שאינו צריך להוציא בפיו, ודיו במחשבה בלב (משנה אחרונה שם, בדעת הברטנורא).

כשנתכוין סתם

לא נתכוין כלום, לא לרצון ולא שלא לרצון - יש מן האחרונים מסתפקים אם הוא כרצון ומכשיר (חזון נחום מכשירין א א), ומוכיחים בדעת ראשונים שסתם אינו כרצון (חזון נחום שם, בדעת הרמב"ם).

תחילתו ברצון, וסופו אינו ברצון

כל משקה שנפל על האוכל בתחילה ברצון בעלים, אף על פי שאין סופו ברצון, או שהיה סופו ברצון ואין תחילתו ברצון - הוכשר (רמב"ם טומאת אוכלין יב ב).

נתן הפירות במים ללא רצון

נפלו המשקים על הפירות שלא ברצונו, ואפילו נתן הוא את פירותיו במים מפני הסכנה או מפני הצורך, ואין רצונו שיהיו נתונים במים, הרי אלו לא הוכשרו (רמב"ם שם ב), כי מתנאי ההכשר שינתנו המים בכוונת בעליו, ולא שיבלול אותו באונס והוא אינו רוצה בעצם הבלילה, שאם אפשר היה להשלים כוונתו בלא בלילה היה עושה כן (פירוש המשניות לרמב"ם מכשירין א ו). ולפיכך הטומן פירותיו במים מפני הגנבים, או הנותן פירותיו לשיבולת הנהר להביאם עמו - שאינו יכול לנשאם ומשיטם על פני המים (ר"ש וברטנורא מכשירין א ו) - אינם מוכשרים (מכשירין שם; רמב"ם שם), אפילו לאחר שהעלום מן הנהר (כן משמע ממשנה אחרונה שם).

כשנוח לו בנתינת המשקה

המעלה פירות לגג מפני הכנימה - שלא יתליעו - וירד עליהם הטל, אינם בכי יותן (מכשירין ו א; רמב"ם שם יד ב), שהרי לא נוח לו בטל זה (רש"י חולין יג א ד"ה אינן), ואם נתכוין לכך - שחשב שירד עליהם הטל (ר"ש וברטנורא שם) - הרי זה בכי יותן (מכשירין שם; רמב"ם שם), והוכשרו לטומאה מעתה ועד עולם (רש"י בבא מציעא כב א ד"ה הרי זה). ואפילו שלא נתכוין בתחילה, אלא שמח בעוד הטל עליהם – הוכשרו; אבל אם נגבו, אף על פי ששמח אחר כך - לא הוכשרו, ואין אומרים כיון שעכשיו נוח לו גם מתחילה נוח היה לו, מפני שצריך נתינה לדעת, וכל עוד שהטל עליו עדיין הן כנתינתו, מה שאין כן כשכבר נגבו (גמ' שם א-ב, ורש"י שם א ד"ה עודהו וד"ה ושמח וד"ה נגבו וב ד"ה אינן וד"ה לדעת).

אכן המעלה את האגודות, ואת הקציעות, ואת השום לגג בשביל שימתינו - שיעמדו זמן ארוך ולא יפסדו (פירוש המשניות לרמב"ם מכשירין ו ב; רמב"ם שם ג) - לא הוכשרו (מכשירין שם; רמב"ם שם), אף שירד עליהם הטל (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם), ואף על פי שידע כי אי אפשר שלא ירד עליהם הטל כל הלילה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ואין אומרים הואיל והכל יודעים שהטל יורד הרי זה ברצונו, שהרי לא העלם אלא כדי שימתינו (רמב"ם שם).

כשנותן המשקה כדי שיתייבש

פירות שירד הדלף לתוכם, ובללם כדי שיגובו - שיתייבשו על ידי שיתפזרו המים בכל הפירות (ר"ש ורא"ש וברטנורא מכשירין ה ג) - לא הוכשרו (חכמים במשנה שם; רמב"ם שם א), שאף על פי שרוצה לבלול את המים בין כולם, כיון שכוונתו כדי שימהרו להתייבש, הרי זה כמרעיד את האילן להשיר מהם את המשקים שאינם מכשירים (ראה להלן: תלישה ברצון. פירוש הרא"ש שם)^[5].

שאיבה בחרס

חבית - של חרס (רבי יוסי בתוספתא מכשירין (צוקרמאנדל) ב א; רמב"ם שם ו) - שהיא מלאה פירות ונתונה בתוך משקים (תנא קמא במכשירין ג ב; תנא קמא בתוספתא שם), או מלאה משקים ונתונה בתוך הפירות, ושאבו - שנתלחלחו הפירות ומשקה טופח עליהם (ברטנורא שם) - הוכשרו (תנא קמא שם)^[6].

• ואין הדברים אמורים אלא בשל חרס, אבל בשאר כל הכלים אין שואבים, וכלי אבן הרכין הרי הוא ככלי חרס (רבי יוסי בתוספתא שם).

• ואין הדברים אמורים אלא במים, ביין ובחומץ, אבל שאר המשקים (ראה להלן: המשקים) - טהורים (תנא קמא במשנה שם), ששלשה משקים אלה הם דקים וצלולים ונבלעים בחבית והפירות שואבים, אבל שאר המשקים עבים ואינם נבלעים עד שהפירות יהו שואבים מן החרס כדי שיוכשרו (רמב"ם שם ובפירוש המשניות שם; רא"ש וברטנורא שם), אפילו ראינו שנתלחלחו (ברטנורא שם).

הרודה פת ונתנה על פי חבית

הרודה פת חמה - שנילושה במי פירות, שאינם מכשירים (ראה להלן: המשקים. פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא מכשירין ג ג; כסף משנה שם ז) - ונתנה על פי חבית של יין (משנה שם), נחלקו תנאים: יש מטמאים (רבי מאיר במשנה שם), שלדעתם הוכשר הלחם לקבל טומאה מחמת היין ששאב (ר"ש וברטנורא שם); יש מטהרים (רבי יהודה במשנה שם); ויש מחלקים: פת של חטים – טהורה, ופת של שעורים - טמאה, מפני שהשעורים שואבות (רבי יוסי במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

נתחלחלו שלא מחמת המים

המרבץ את ביתו ונתן בו חטים, וטננו (מכשירין ג ד; רמב"ם טומאת אוכלין יד ח), דהיינו שזילף מים מפני האבק ונתחלחלו (ר"ש שם; ברטנורא שם), אם מחמת המים - הוכשרו, ואם מחמת הסלע - קרקע הבית (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ר"ש שם; ברטנורא שם), שאף אם לא ריבץ הבית, הסלע קר ולח (פירוש הרא"ש שם) - לא הוכשרו (משנה שם; רמב"ם שם). וכן המכבס את כסותו בערבה, ונתן בה חטים וטננו, אם מחמת המים הוכשרו, ואם מחמת עצמן לא הוכשרו (משנה שם).

המטמין בחול

המטנן בחול - שנתן פירות בחול כדי שיתלחלחו - הוכשרו (מכשירין שם ד; רמב"ם שם ט), שאין חול בלא מים (ר"ש שם; ברטנורא שם).

המלקט עשבים להטמין בהם

המלקט עשבים כשהטל יורד עליהם, כדי להטמין בהם את החטים - לא הוכשרו, ואם נתכוין לכך - הוכשרו (מכשירין ג ה; רמב"ם שם יא).

המנער אגודת ירק שיצאו ממנה מים

הנוער אגודה של ירק - כדי שיצאו ממנה המים שירדו עליה שלא לרצון (ר"ש וברטנורא מכשירין א ד) - וירדו המים שעליה מצד העליון לתחתון (מכשירין שם), נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהוכשרו, ואף על פי שבקלח לא הוכשר אם ירדו המים מעלה לעלה, הרי זה לפי שהקלח אחד הוא, ואגודה יש בה קלחים הרבה (בית שמאי במשנה שם), וכיון שעכשיו בשעת ניעור נוח לו שירדו המים מעליון לתחתון ומתוך כך יפלו המים מהאגודה, הרי זה הכשר (תוספות יום טוב שם).

• ויש אומרים שלא הוכשרו, שהרי זה כמעלה שק מלא פירות שנפל לנהר ונתנו על שפת הנהר, שאין חוששים שמא ירדו המים מצד העליון לתחתון ויוכשרו (בית הלל במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם יג).

תלישה

אוכלים תלושים

כשם שאין האוכלים מקבלים טומאה במחובר אלא לכשיתלשו (ראה ערך טומאת אוכלים), כך אינם מקבלים הכשר אלא לכשיתלשו (חולין קיח ב; רמב"ם טומאת אוכלין ב ח, ושם יב א), אפילו לקבל טומאה אחר התלישה (תוספות שם ד"ה וכשם). ומספר לימודים לדבר:

• שנאמר: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע (ויקרא יא לח), מכלל שיש זרע שלא ניתן עליו מים, ואם אתה אומר במחובר מקבל הכשר טימאת הכל, שאי אפשר שלא יהא עליהם מים או טל כשהוא מחובר (תורת כהנים שמיני פרק יא ג, לפי פירוש הראב"ד שם; רש"י עה"ת שם; רמב"ם שם).

• שנאמר: אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא (ויקרא שם לד), ואם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר, אין לך אוכל שלא באו עליו מים (רש"י עה"ת שם).

• שנאמר: עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ (ויקרא שם לז), התורה ריבתה טהרה אצל זרעים (שבת צה ב, לרבי שמעון), שאשר יזרע משמעו כדרך שאדם מוציא לזריעה, למעט המחובר (רש"י שם ד"ה אשר יזרע).

אילן שנתלש וננטע שנית

אילן מלא פירות שנתלש והוכשר, וחזר ונטעו, בטל ההכשר כשהשריש, שאפילו טומאה קודמת בטלה (ראה ערך טומאת אוכלין. תוספות חולין קיח ב ד"ה וכשם).

מים תלושים

אף המים אינם מכשירים אלא כשהם תלושים מן הקרקע, ולא כשהם בבורות שיחים ומערות, שנאמר: אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי (ויקרא שם לד), מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע, אף כל שהוא תלוש מן הקרקע (תורת כהנים שמיני פרשה ח ב), שאינו הכשר עד שיוכשרו במים התלושים מן הקרקע כעין המים שבכלים (רמב"ם שם ב ח), ולפיכך:

• הנותן פירותיו לתוך המים ברצונו, אם היו מים שבקרקעות אינם מוכשרים כל זמן שהם במים (רמב"ם שם יב יא, על פי מכשירין ד ו).

• צנון או לפת שהוא בתוך המערה, נדה מדיחתו שם והוא טהור (משנה שם; רמב"ם שם יא), שלא הוכשר בעודו במערה, שהיא מחוברת (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא שם).

שאב מים בכלי ונתנם בקרקע, נחלקו ראשונים: יש אומרים שהמים מכשירים (פירוש הרא"ש טהרות ח ט, לפי החזון איש מכשירין ז ח); ויש אומרים שאינם מכשירים (רמב"ם שם ב ח).

יוצאים מהכלל

אף על פי שאין המים מכשירים במחוברים מכל מקום אמרו ששני ההכשרים האמורים בכתוב: מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא (ויקרא יא לד) האחד - בכל כלי - בא ללמד על מים תלושים שמכשירים, כמים שבתוך הכלי, והאחד - אשר יבוא וגו' - בא לרבות המחוברים שמכשירים (פסחים טז א)^[7].

עציץ נקוב

עציץ נקוב (ראה ערך עציץ) אינו מכשיר את הזרעים (עוקצין ב י; שבת צה ב; רמב"ם שם ב ט), בין לענין הזרעים שבתוכו שאינם מקבלים הכשר, מפני שחשובים כמחוברים, ובין לענין המים שבתוכו שאינם מכשירים, שחשובים כמונחים בקרקע (פירוש המשניות לרמב"ם, ור"ש וברטנורא שם).

עציץ שאינו נקוב

עציץ שאינו נקוב מכשיר את הזרעים (משנה שם; גמ' שם; רמב"ם שם י), בין לענין הזרעים שבתוכו ובין לענין המים שבתוכו (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא שם), שתלוש גמור הוא (רש"י שם ד"ה אשר יזרע).

מילאוהו עפר עד שפתו, הרי הוא כטבלא שאין לה לבזבז (משנה שם; רמב"ם שם יב), ונחלקו בטעם הדבר:

• יש מפרשים שאינו חשוב כלי, והוא כמו שאינו כלי קיבול (רמב"ם שם ובפירוש המשניות שם), ואינו מכשיר את הזרעים שבתוכו, ואין המים שבו מכשירים (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• ויש מפרשים שאין הדבר תלוי בשם כלי, אלא כיון שמילאוהו עפר הוא רואה את האויר מארבע רוחותיו וחשוב כעציץ נקוב (ר"ש וברטנורא שם).

כלי גללים וכלי אדמה

כלי גללים וכלי אדמה, שהשרשים יכולים לצאת בהם, אינם מכשירים את הזרעים (משנה שם; רמב"ם שם יא), ואף על פי שאינם נקובים הרי הם כנקובים (רמב"ם שם; ר"ש וברטנורא שם).

תלישה ברצון ושלא ברצון

משקים שנתלשו מן הקרקע שלא ברצון, נחלקו בהם ראשונים:

• יש אומרים שאינם מכשירים, אפילו אם יתנום אחר כך על הפירות ברצון, לפיכך אדם או כלים או פירות שנבללו במשקים ונתלשו שלא ברצון, אף על פי שנגעו אוכלים באותם משקים ברצון, לא הוכשרו, שהרי אותם המים שלא לרצון נתלשו, וכאילו הם עדיין בקרקע, שאינם מכשירים (רמב"ם טומאת אוכלין יב ג).

• ויש אומרים שכל שיש שם תלישה לרצון לשם דבר תלוש, אף על פי שאחר כך לא היתה הנתינה על הפירות לרצון – הוכשרו; וכן להיפך, אף על פי שלא היתה התלישה לרצון, או שלא לשם דבר תלוש, מכל מקום אם אחר כך היתה הנתינה על הפירות לרצון - הוכשרו (רש"י חולין טז א ד"ה לענין הכשר, וד"ה בשביל שתודח; רשב"ם בבא בתרא סו ב ד"ה בעי; ראב"ד בהשגות שם ב-ג; ר"ש מכשירין א א).

השוחה לשתות

השוחה לשתות, המים העולים בפיו ובשפמו בכי יותן (מכשירין ד א), שהם תלושים לרצונו, לפי שהדבר ידוע הוא שהשותה יעלה המים בפיו ובשפתיו, והואיל ושתה ברצונו הרי אלו נתלשו ברצון (רמב"ם שם יב ד; ר"ש ורא"ש וברטנורא שם), והרי זה דומה למלאכת שבת, שאף על פי שאינו מתכוין לכך, אם אי אפשר בלא זה הרי הוא כמתכוין (ראה ערך דבר שאינו מתכוין: בפסיק רישיה. פירוש הרא"ש שם). אכן המים העולים בחוטמו ובראשו ובזקנו, אינם בכי יותן (משנה שם), שאינם תלושים ברצון (רמב"ם שם), שאף על פי שעכשיו כשהוא שוחה לשתות אי אפשר שלא יגעו המים בהם, אבל אילו שתה בכלי לא היו נוגעים, נמצא שנוגעים לא דרך שתייה, אבל בפיו ובשפתיו אפילו אם היה שותה בכלי אי אפשר מבלי שיגעו, וזו דרך שתייה (משנה אחרונה שם).

הטובל במים והעובר בהם

הטובל במים, הרי כל המים שעל בשרו תלושים ברצון, אבל העובר במים כל המים שעל בשרו אינם תלושים ברצון (רמב"ם שם יג ה, על פי מכשירין ה א), לפי שהטובל רוצה במים, מה שאין כן העובר (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ואף על פי שכשעובר מוכרח להיות מים על בשרו, אינו דומה למים העולים בשפמו (ראה לעיל), כי שם הוא רוצה לשתות מהמים, ובדרך שתייה מוכרח להיות על שפמו, אבל בעובר בנהר אין חפצו במים כלל (חזון איש מכשירין ג א).

טבל בנהר וירדו עליו גשמים, אם רבו עליו גשמים, הרי בטלו המים הראשונים, וכל המים שעליו אינם תלושים ברצון (רמב"ם שם, על פי תוספתא שם).

הממלא את החבית

הממלא את החבית, המים העולים אחריה ובחבל שהוא מכונן - מסובב כמין טבעת מקיף על צוארה (ברטנורא מכשירין ד א) - על צוארה, ובחבל שהוא לצרכה - מכשירים (משנה שם), והרי הם תלושים לרצון (רמב"ם שם יב ה), שאי אפשר שלא יכנס מן המים לאחוריה בחבל של צרכה בשעה שממלא החבית, והרי זה כאילו חשב עליהם (פירוש הרא"ש וברטנורא שם), והמים שבחבל שיתר על צרכה, אינם תלושים לרצון (רמב"ם שם).

השט על פני המים

השט על פני המים, המים הניתזים - שלא בכוונה (ר"ש וברטנורא מכשירין ה ב) - אינם בכי יותן (משנה שם), שאינם תלושים לרצון (רמב"ם שם יג ז), והמים העולים עליו - תלושים לרצון (רמב"ם שם), שאי אפשר לשוט אם לא שיעלו המים עליו (מעשה אורג שם). ואם נתכוין להתיז על חברו, אף הניתזים תלושים לרצון (משנה שם; רמב"ם שם).

המודד את הבור

המודד את הבור, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שבין לעומקו בין לרוחבו - שמודד בקנה לדעת מידת עומקו ורוחבו של הבור - הרי זה בכי יותן (רבי טרפון במשנה שם ד).

• ויש אומרים לעומקו בכי יותן, לרוחבו אינו בכי יותן (רבי עקיבא במשנה שם), לפי שכשמודד לעומקו רוצה הוא ברושם המים שבקנה, שמתוך כך יודע עומקו, ולכן אף המים שלמטה מן הרושם מכשירים, שאי אפשר למים שברושם עד שיהא גם למטה מן הרושם (רבי עקיבא בתוספתא שם יד), והרי הם תלושים ברצון (רמב"ם שם יג ט), וכן הלכה (רמב"ם שם).

פשט ידו או רגלו לבור, לידע אם יש בו מים, אינם בכי יותן (משנה שם ה), שאין המים העולים בידו או ברגלו תלושים לרצון (רמב"ם שם), אבל אם פשטן לידע כמה מים יש שם, הרי זה בכי יותן (משנה שם) שהם תלושים לרצון (רמב"ם שם).

המים העולים בספינה

המים העולים בספינה ובעיקל - מקום בשולי הספינה שמתקבצים שם המים הנכנסים בסדקים של הספינה (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא מכשירין ה ז)^[8] - ובמשוטות, אינם בכי יותן (משנה שם), שאינם תלושים לרצון (רמב"ם שם יג יא). וכן המים העולים במצודות וברשתות ובמכמורות; ואם ניער - הם בכי יותן (משנה שם), שהם תלושים לרצון (רמב"ם שם), שרוצה להוציא המים משם (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

קסיה של שולחנות

קסיה של שולחנות - כיסוי שעל השולחן כדי שלא יפול על המזון שעליו מים או לכלוך (פירוש המשניות לרמב"ם שם ח; ברטנורא שם)^[9] - ושיפה של לבנים - כיסוי שמכסים אותם שלא יפול מים עליהם קודם גמרם ויפסדו (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם שם והר"ש שם) - אינם בכי יותן (משנה שם), שאינם לרצון (רמב"ם שם יג יא).

ואם ניער - שנתכוין להדיחם (ר"ש וברטנורא שם)^[10] - בכי יותן (משנה שם), שהם לרצון (רמב"ם שם).

המטביל כליו ומכבס בגדיו

המטביל את כליו והמכבס את כסותו במערה, המים העולים בידיו בכי יותן (מכשירין ד ה), שהם תלושים לרצון (רמב"ם טומאת אוכלין יב ט), והעולים ברגליו אינם בכי יותן (משנה שם; רמב"ם שם), שאינם תלושים לרצון (רמב"ם שם).

פירות הנתונים במים

פירות שנפלו לאמת המים ופשט ידו ונטלם - לא הוכשרו, ואם חישב שיודחו ידיו - הוכשרו במים שבידיו, שהמים שבידיו ושעל הפירות הרי הם כתלושים לרצון (רמב"ם שם יב י, על פי מכשירין ד ז), אבל הנותן פירותיו לתוך המים ברצונו, אם היו מים שבקרקעות, אינם מוכשרים כל זמן שהם במים (ראה לעיל: תלישה), ואם הוציאם - הוכשרו במים שעליהם או שעל ידיו, שהרי נתלשו ברצון (רמב"ם שם יא, על פי מכשירין שם ו), שנתינת המים על הפירות לרצון יכולה להיות גם במחובר, וכשאחר כך נתלשו לרצון - מכשירים (מרכבת המשנה שם יא א).

משקים וגשמים על עצים

עצים שנפלו עליהם משקים לרצון, וירדו עליהם גשמים שלא לרצון, אם רבו - מי הגשמים - הרי כולם שלא לרצון, אבל הוציאם שירדו עליהם גשמים, הרי כולם לרצון (רמב"ם שם יג ב, על פי מכשירין ד י).

גשמים שירדו על אדם

מי שירדו עליו גשמים, אפילו שהוא אב-הטומאה (ראה ערכו), אינם בכי יותן (מכשירין ד ב), כיון שירידת הגשמים עליו היתה שלא לרצון (פירוש המשניות לרמב"ם ורא"ש שם). ואף על פי שסחטם וירדו מצד העליון לצד התחתון (כריתות טו ב), לפי שאינם חשובים, הואיל ועומדים להיבלע בשפה התחתונה של בגד (רש"י שם ד"ה זב או טמא)^[11].

יצאו מהבגד, הרי אלו מכשירים (גמ' שם), ואם היו על אדם טהור אינם מכשירים אפילו יצאו ממנו, שהרי אינם תלושים עליו לרצון (רמב"ם שם יב ו, לפי הכסף משנה שם), ואם ניער - שניער גופו להסיר הגשמים מעליו (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם) - מכשירים (משנה שם), שהרי אלו לרצון (רמב"ם שם).

עמד תחת הצינור להקר או לידוח - לרחוץ גופו מהלכלוך שעליו (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא שם) - המים מכשירים (משנה שם), שהרי זה לרצון (רמב"ם שם).

הסוחט שיער בבגד

הממחק את הכרישה - שדוחק הכרישה להסיר ממנה הטל (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש מכשירין א ה)^[12] - והסוחט שערו בכסותו, המים היוצאים בכי יותן (משנה שם), לפי שנתכוין לירידת המים ההם (פירוש המשניות לרמב"ם שם)' והם תלושים ברצון (רמב"ם שם יג יד). ואת שבו - משקים הנשארים בו (הרמב"ם שם ובפירוש המשניות שם; ר"ש שם) - אינם בכי יותן, מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולם (משנה שם)' ואינם תלושים ברצון (רמב"ם שם), והכרישה עצמה הוכשרה, שבשעת פרישתה מכשירים, ואם נותקו המים מעליה בכל כחו, לא הוכשרה (רמב"ם שם, על פי כריתות שם).

המרעיד את האילן

המרעיד את האילן להשיר ממנו אוכלים, או את הטומאה - כגון שהיה שם בין ענפי האילן שרץ' או כזית מן המת וכיוצא (ר"ש וברטנורא מכשירין א ב) - אינם בכי יותן (משנה שם), שהמים הניתזים ממנו אינם תלושים ברצון (רמב"ם שם יג טו).

אבל הרעידו להשיר ממנו משקים, נחלקו תנאים:

• יש אומרים בין היוצאים' ובין את שבו - שנשארו באילן - בכי יותן (בית שמאי במשנה שם), כיון שכוונתו היתה שיפלו (פירוש המשניות לרמב"ם שם)' וכתלושים דומים (ר"ש וברטנורא שם).

• ויש אומרים היוצאים בכי יותן - והרי הם תלושים (רמב"ם שם) - ואת שבו אינם בכי יותן מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולם (בית הלל שם). ואף על פי שנשרו ממקום למקום אינם תלושים ברצון (רמב"ם שם), לפי שבעת שהרעיד את האילן, היתה כוונתו שלא ישאר בו דבר מן המשקים, ולפיכך מה שנשאר אינו ברצונו (פירוש המשניות לרמב"ם שם. וראה מרכבת המשנה שם יא א).

המרעיד את האילן ונפל על חברו, או את הסוכה - ענף - ונפלה על חברתה, ותחתיהם זרעים או ירקות המחוברים לקרקע, נחלקו תנאים אם הם בכי יותן (בית שמאי במכשירין א ג); או שאינם בכי יותן (בית הלל שם), וכן הלכה (רמב"ם שם טז).

היה רצונו שיהיו המים עד זמן ידוע

מים שנתלשו לרצון, אלא שהיה רצונו שיהיו המים עד זמן ידוע, נחלקו ראשונים אם אחר אותו הזמן נחשבים עדיין לתלושים ברצונו:

• יש אומרים שאחר כך שוב אינם תלושים לרצון, וזוהי ששנינו: הממלא מים בקילון - דרך שהמים נמשכים בו ממקום למקום (ערוך, קלון; ר"ש ורא"ש מכשירין ד ט, בשמו)^[13] - עד שלשה ימים מכשירים (מכשירין שם), שהמים הנשארים בקילון הם תלושים ברצון עד שלשה ימים, אבל אחר שלשה ימים אינם תלושים ברצון, ואם נשאר שם משקה אינו מכשיר (רמב"ם שם יג א). לפי שמתחילה אין דעתו שיהיו תלושים לרצון אלא מה שישאר בו עד שלשה ימים, מפני שאי אפשר למלאות בקילון אלא אם כן ישאר שם משקה שלשה ימים, ואם נשאר אחר כך אינו תלוש לרצונו (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם). ולדעה זו יש מהתנאים החולק וסובר אם ניגבו מיד - טהורים, ואם לא ניגבו אפילו מכאן ועד שלשים יום מכשירים (רבי עקיבא במשנה שם. פירוש המשניות לרמב"ם שם), ואין הלכה כמותו (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• ויש אומרים שכיון שנחשבו לתלוש בתחילתם שוב אינם יוצאים מידי מחשבה זו לעולם, אלא שעד שלשה ימים אנו אומרים שיש שם מים בקילון כדי להטפיח, ומכשירים הפירות שנפלו לתוכו, ואחר שלשה ימים מן הסתם נתנגב, אבל כשרואים שניגב מיד - טהורים, וכשרואים שלא ניגב - לעולם מכשירים, ואין התנא חולק, אלא בא לפרש (ראב"ד שם; ר"ש וברטנורא שם, על פי רבי עקיבא בתוספתא שם, ב ט).

המשקים

שבעה משקים הם, המכשירים את האוכל לקבל טומאה: המים, הטל, השמן, היין, הדם, החלב והדבש (מכשירין ו ד; רמב"ם טומאת אוכלין א ב), וסימנך: י"ד שח"ט ד"ם (שו"ע או"ח קנח ד): י'ין ד'בש ש'מן ח'לב ט'ל ד'ם מ'ים (תוספת בשו"ע שם)^[14].

המקור בתורה

ומספר למודים בדבר:

• שנאמר: אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם (ויקרא יא לד), אין לי אלא מים מנין לרבות את אלו, תלמוד לומר: וְכָל מַשְׁקֶה (שם); אם כל משקה, יכול מי תותים או מי רמונים ושאר כל מיני פירות, תלמוד לומר: מים, מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי, אף אני מרבה הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב שאין להם שם לווי, ומוציא אני מי תותים ורמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי (תורת כהנים שמיני פרשה ח א).

• שנאמר: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע (ויקרא שם לח), מנין לרבות לעשות שאר משקים כמים, מים אמורים למעלה - אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם (ויקרא שם לד) - ומים אמורים למטה, מה מים אמורים למעלה עשה בהם שאר משקים כמים, אף מים האמורים למטה עשה שאר משקים כמים (תורת כהנים שם פרק יא ו)^[15].

• או שלמדים לכל אחד ואחד מהמשקים האמורים מן הכתובים שהוא נקרא משקה, וחשוב להכשיר: מנין לדם שהוא משקה, שנאמר: וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה (במדבר כג כד. תוספתא שבת (ליברמן) ח כג); מנין ליין שהוא משקה, שנאמר: וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר (דברים לב יד. תוספתא שם כד); מנין לדבש שהוא משקה, שנאמר: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע (שם יג. תוספתא שם כה); מנין לשמן שהוא משקה, שנאמר: מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים (ישעיהו כה ו. תוספתא שם); מנין לחלב שהוא משקה, שנאמר: וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ (שופטים ד יט. תוספתא שם כו); מנין לטל שהוא משקה, שנאמר: וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם (שם ו לח. תוספתא שם כז).

• ויש אומרים שכל דרשות אלו אינן אלא אסמכתות, והעיקר שהם מהלכה למשה מסיני (רמב"ם בפירוש המשניות שם, ובטומאת אוכלין יב א).

מחשבה שמים יהיו משקים

יש מן הראשונים מבדילים בין מים לשאר המשקים, שבמים צריכים להחשיב אותם בתחילה שיהיו משקים, מלבד המחשבה לרצון שאחר כך, ובשאר משקים אפילו אם אינו מחשיבם להיות משקה הם מכשירים כשהם לרצונו (תוספות בבא בתרא צז א ד"ה לא, בשם ר"י, לפי הגהות הב"ח שם; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד).

תולדות המשקים

שבעה המשקים שמנו, תולדותיהם כיוצא בהם (רמב"ם שם י א), ואיסורם מדאוריתא (כן משמע מהרמב"ם שם)^[16]:

• תולדות המים הם היוצא מן העין, ומן האוזן, ומן החוטם, ומן הפה, ומי רגלים בין גדולים ובין קטנים (מכשירין ו ה; רמב"ם שם ב), היינו בין של אדם גדול, ובין של אדם קטן (כן משמע מהרמב"ם שם; אליהו רבה שם)^[17].

• תולדות הדם הם דם שחיטה בבהמה וחיה ועופות הטהורים, ודם הקזה (ראה ערך דם ב) לשתייה (מכשירין שם)^[18].

• מי חלב (ראה ערך חלב) שהם כחלב (משנה שם; רמב"ם שם ד), הם תולדות לחלב (קרית ספר טומאת אוכלין י).

• מוהל השמן (ראה ערך שמן), כשאין בו שיורי שמן, לדעת הסוברים שהוא כשמן ומכשיר (ראה במשנה שם), תולדת שמן הוא (מלאכת שלמה וחזון נחום שם ה).

יש מהראשונים סוברים שדמעת עין ודם מגפתו מן התורה אין עליהם תורת משקים, אלא מדרבנן עשאום כמשקים, והכתובים שלמדו מהם שהם משקים (ראה לעיל) אינם אלא אסמכתא (תוספות חולין פז ב ד"ה, בתירוץ השני; ר"ש מכשירין ו ח).

כשיש שם לווי

התולדות אף על פי שיש להם שם לווי הם מכשירים, שכיון שהם תולדות אין חוששים לכך (ר"ש שם ד).

תולדות המים שיצאו שלא לרצון

תולדות המים מכשירים בין שיצאו לדעתו של אדם, ובין שיצאו שלא לדעתו (מכשירין ו ה), ונחלקו הדעות אם הדברים אמורים בכל תולדות המים היוצאים מן האדם (ראה לעיל. רמב"ם שם י ב); או שאין הדברים אמורים אלא במי רגלים בלבד (אליהו רבא שם), לפי שלעולם הוא רוצה ביציאתם (חזון איש שם ו יב).

תולדות המים שניתנו על האוכל שלא לרצון

נשך באוכל ונפל האוכל, הרי המשקה שעל האוכל שלא לרצון, ואינו בכי יותן (רמב"ם שם יד טז, על פי טבול יום ג ו), ואף על פי שהרוק שהוא יוצא מן הפה מכשיר אף שלא לרצון, היינו שביציאה מן האדם אין צריך רצון, אבל הנתינה על הפירות צריכה רצון (חזוון איש שם, לדעת הרמב"ם)^[19].

משקים טמאים

משקים טמאים (ראה להלן) שנפלו על האוכלים, מטמאים אף על פי שנפלו שלא לרצון הבעלים (מכשירין א א, ור"ש וברטנורא שם; רמב"ם טומאת אוכלין ב יג)^[20].

משקים שירדו לכלי טמא שלא לרצון

משקים שירדו לכלי טמא שלא לרצון, נחלקו בהם תנאים אם הכלי הטמא מחשיבו למשקה (רבי מאיר בתוספתא מכשירין (צוקרמאנדל) ב ו^[21]); או שאינו מחשיבו למשקה (רבי יוסי בתוספתא שם).

במחובר

אף משקים טמאים אינם מטמאים אלא כשלא יהיו בקרקע (רמב"ם שם), ואין אומרים כיון שאין צריך הכשר לרצון, אף במחובר מטמא (קרית ספר שם טו).

מהם המשקים הטמאים

ואלו המשקים הטמאים, שמחמת טומאתם אינם צריכים שיקדם להם הכשר (פירוש המשניות לרמב"ם, וברטנורא מכשירין ו ו):

• זובו של זב - ורוקו (מכשירין שם) - ושכבת זרע^[22] ומימי רגליו (ראה ערך אבות הטומאה וערך זב. משנה שם; רמב"ם שם י ה).

• רביעית דם מן המת^[23] (ראה ערך דם ב) ודם-נדה^[24] (ראה ערכו. משנה שם; רמב"ם שם).

• דם מגפתו של זב וחבריו - נדה ושאר המטמאים משכב ומושב - וחלב של אשה, ודמעת עינים עם שאר תולדות המים היוצאים מהם (רמב"ם שם, על פי נדה נה ב).

• מי-חטאת (ראה ערכו. משנה אחרונה מכשירין ו ו; תפארת ישראל פרה יא ג).

גזרת הכשר בבצירה

אחת משמונה עשרה הגזרות שגזרו בו ביום שרבו בית שמאי על בית הלל (ראה ערך שמנה עשר דבר) היא: הבוצר ענבים לגת - לדרכם בגת (רש"י שבת טו א ד"ה הבוצר; רמב"ם טומאת אוכלין יא א) - ששמאי אומר הוכשר, והלל אומר לא הוכשר (שבת יז א), והלל לא עמד במחלוקתו ושתק לו לשמאי (גמ' שם טו א, ורש"י ד"ה הא שתיק), וכן הלכה (רמב"ם שם), ואף על פי שלא נפלו משקים על הבציר כלל (רמב"ם שם). בטעם הגזרה נחלקו אמוראים (שבת שם).

כשאינו בוצר לגת

במה דברים אמורים בבוצר לגת, אבל הבוצר ענבים למכור בשוק או לייבשם, לא הוכשרו לטומאה עד שיפלו עליהם משקים לרצונו, כמו בשאר אוכלים (רמב"ם שם).

ואפילו הבוצר ענבים לשוק, שאם לא מצא להם שוק מחזירם לגת, אף על פי שמוליכם בסלים טמאים ובקופות טמאות - טהורים, אלא אם כן הכניסם לרשות הגת שהוכשרו (תוספתא מסכת טהרות (צוקרמאנדל) יא ז; רמב"ם שם ב), שכיון שדעתו היתה למכור, אף שחשב אם לא ימכור יחזיר לגת, אינו כמו הבוצר לגת (באור הגר"א לתוספתא שם).

מסיקת זיתים

לא גזרו על מסיקת זיתים שיוכשרו, כדרך שגזרו על בצירת ענבים, ולכן בוצרים בטהרה - בכלים טהורים (רש"י פסחים ג ב ד"ה מפני מה) - ואין מוסקים בטהרה (שבת יז א ופסחים שם), שאין צריך למסקם בכלים טהורים, לפי שאין המוהל היוצא מהם חשוב להכשיר, שאינו שמן גמור אלא זה היוצא מהם בבית הבד (ראה ערך שמן. רש"י פסחים שם ד"ה ואין מוסקין)^[25].

שאינו צריך הכשר

אוכל שסופו לטמא טומאה חמורה

כל אוכל שסופו לטמא טומאה חמורה, שמטמאה אדם וכלים, אינו צריך הכשר, שנאמר: עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ (ויקרא יא לז), מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה צריכים הכשר, אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, יצאה נבלת-עוף-טהור (ראה ערכו) שסופה לטמא טומאה חמורה (זבחים קה א), שמטמאה את האוכל אותה בבית-הבליעה (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה נבלת עוף), ואינה צריכה לא הכשר שרץ - שיגע בה שרץ ויטמאה - ולא הכשר מים, ואינה צריכה לנגוע בטומאה אחרת (טהרות יג א; רמב"ם אבות הטומאות ג ב); ואם חישב עליה לאכילה, הרי זו מטמאה טומאת אוכלים, והרי היא כאוכל ראשון לטומאה (ראה ערך ולד הטומאה), ואינה צריכה הכשר (רמב"ם שם, על פי טהרות א א)^[26].

וכן נבלת בהמה טהורה או טמאה אינה צריכה הכשר לטומאת אוכלים, מפני שסופה לטמא טומאה חמורה (עוקצין ג ג; רמב"ם טומאת אוכלין ג ג), שהרי היא מטמאה אדם וכלים (ראה ערך נבלה).

וכן כזית מנבלת בהמה טמאה שחישב עליו וחיפהו בבצק עד שהשלים לכביצה, שאין הנבלה מטמאה עכשיו במגע מכיון שהיא מכוסה בבצק, אבל מטמאה טומאת אוכלים עם הבצק, אין הבצק הזה צריך הכשר, מפני שמטמא במשא בגלל כזית נבלה שבתוכו (כריתות שם ב; רמב"ם שם), ואף על פי שאינו מטמא במגע, הרי סופו לטמא טומאה חמורה (רמב"ם שם).

החותך בשר מאבר מן החי

החותך בשר מאבר מן החי, וחישב עליו לאכלו, ואחר כך חתכו - צריך הכשר (רמב"ם שם ה, על פי תוספתא עוקצין (צוקרמאנדל) ג ד), ואם חישב עליו לאכלו לפני שחתכו, נחלקו אמוראים (ראה חולין קכט א).

בשר המת שהשלים עליו משאר אוכלים

פחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלים, שחישב עליו לאוכל, אין צריך הכשר, לא בשר המת, ולא הצירוף של האוכלים, מפני בשר המת שבתוכו (רמב"ם שם ז. וראה ראב"ד שם שחולק).

חזקת מוכשרים

אגודות

כל האגודות שבשווקים בחזקת מוכשרים, מפני שדרכם לזלף המים עליהם תמיד (רמב"ם טומאת אוכלין טז א, על פי מכשירין ו ב), ואפילו כשהם לחים - מחמת עצמם - וגם אין מנהג המקום ללחלח במשקה שבפה, הם בחזקת מוכשרים (תנא קמא במשנה שם, לפי פירוש המשניות לרמב"ם והברטנורא שם), לפי שאף בלחים נותנים בהם מים (ברטנורא שם)^[27].

קמחים וסלתות

כל הקמחים וכל הסלתות שבשווקים בחזקת מוכשרים, מפני שלותתים אותם ואחר כך טוחנים אותם, וכן חטים שחולקים אותן ברחיים אחת לשתים ואחת לשלש, כדי לעשות מהן מעשי קדרה, הרי הן בחזקת מוכשרים בכל מקום, בין של שווקים ובין של בתים, מפני שלותתים אותן כדי להסיר קליפתן (רמב"ם שם, על פי מכשירין שם).

נאמנות עם הארץ

ועל כולם - האגודות והקמחים והסלתות - נאמן עם הארץ לומר לא הוכשרו (רמב"ם שם, על פי מכשירין שם ג), ואין צריך לומר שאר אוכלין שאין להם חזקה שהוכשרו, שעם הארץ נאמן לומר לא הוכשרו (רמב"ם שם).

דגים

כל הדגים בחזקת מוכשרים (רמב"ם שם ג, על פי מכשירין שם), לפי שהוא אוכל מוכשר במים (פירוש המשניות לרמב"ם שם), שאנו חוששים שמא ניער עליהם את המצודה אחר שעלו מן המים ומתו כבר והוכשרו (פירוש הרא"ש שם), ואין עם הארץ נאמן לומר עליהם שלא הוכשרו (משנה שם; רמב"ם שם), שכל הפירות מפקידים אצלם, ואם לא היה נאמן לא היו מפקידים, אבל דגים אין מפקידים, לפיכך אינו נאמן (משנה שם, לפי הר"ש וברטנורא שם); ואינו נאמן לומר לא ניערתי את המצודה עליהם (תוספתא מכשירין (צוקרמאנדל) ג יב; רמב"ם שם), כי הם אומרים הרי גם בלא זה יש מים עליהם, ואינם יודעים כי אותם המים מן המחובר באו ואינם לרצון (פירוש הרא"ש שם), והרי הם בחזקת טומאה עד שיתכוין לצודם בטהרה (תוספתא שם; רמב"ם שם)^[28].

ציר

כל הציר (ראה ערכו) בחזקת מוכשר (רמב"ם שם טז ד, על פי מכשירין ו ג), לפי שעשיית הציר על ידי משקה (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

פירות

הפירות בכל מקום בחזקת טהרה, אחד של גוי ואחד של ישראל (תוספתא שם ז; רמב"ם שם טז ו), עד שידע שהוכשרו, או שיהיו מדברים שחזקתם מוכשרים (רמב"ם שם).

ירקות

האוג בכל מקום בחזקת טומאה (תוספתא שם ט; רמב"ם שם), וכן כל הקשואים והדלועים התלויים בגמי על פתחי חנויות הרי אלו טמאים (תוספתא שם), שהם בחזקת מוכשרים (רמב"ם שם ז), וכן ירק הנמכר עם טרכסימון - שער - לפני חנווני, מפני שמזלפים עליו מים בשעה שמוכרים אותו (תוספתא שם י).

ביצים

כל הביצים בחזקת טהרה, חוץ משל מוכרי משקה (מכשירין ו ג), ונחלקו ראשונים בטעמו:

• יש מפרשים מפני שהם נוגעים כשידם בלולה במשקה, וכשנגע בהן טמא - טימא המשקה אשר עליה, ומטמא את הביצה בקליפתה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ומשקים טמאים מכשירים אף שלא לרצון (ראה לעיל: משקים טמאים. משנה אחרונה שם, לדעה זו).

• ויש מפרשים מפני שמניחים אותן על כף המאזנים שהיה בה משקה (ר"ש שם), ואף על פי שליחלוח הביצים שלא לרצון הוא, הרי היתה תחילתם של המשקים לרצון לצורך האדם (משנה אחרונה שם, לדעה זו).

היו מוכרים עמהן פירות יבשים - טהורות (מכשירין שם), מפני שמנגבים את ידם בשביל הפירות (פירוש המשניות לרמב"ם שם; פירוש הרא"ש שם).

הערות שוליים