מבוא

אגרת זו היא אגרת תשובה לאגרת קיז מאגרות הראי"ה. התשובה לאגרת זו נמצאת באגרת קמ.

אגרת יב

עתידו של עמנו.

לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול החכם הנשגב וכו' מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק (הגאב"ד דק"ק יפו והמושבות יצ"ו).

בהמשך חליפת מכתבינו נזדמן לי כמה פעמים, להקטין את ערך המצות המעשיות ולהעמיד על הנס את דעת חז"ל, כי "מצות בטלות לעתיד לבוא" (נדה דף ס"א ע"ב). והנה במכתבו האחרון אמר כתר"ג: "איני מוצא שום יסוד לבריחה מהמצות המעשיות, שרובן הן מוסריות, ביחס הפרט או הכלל, והמעטות שאין המוסריות בולטת בהן, הנן ג"כ מוסריות, מפני כל דרכי הרעיון שאנו יכולים לתלות בהן וכו'. גם יקרות הן מפני חבת האומה שקשרה בהן חמודות רבות", עכ"ל היקר במכתבו הנכבד. ועל זה הנני להשיבו הפעם דברים ברורים וקצובים.

כבר מלתי אמורה במאמרים שונים (מאמרי "אש דת ורוח לאמי" פרק שמיני (נדפס ב"המגיד" שנת תרנ"א) ובמאמר, "תכלית מעשה שמים וארץ, (נדפס בשלשה כרכים מ"האשכל") פרק ששי), שכונת חז"ל באמרים "מצות בטלות" הוא כי רק המצוה בטלה, אך לא המעשה המוסרי בכבודות ובעצמו. כי נהפוך הדבר, כי לרגלי התפתחות הרגש המוסרי בימים האחרונים יתחזקו גם המעשים המוסריים, ואולם המעשים האלה יהיו נעשים רק על ידי ההכרח המוסרי, שיקנן אז בלב האדם השלם ולא על ידי הכרח הדת ה"מצוה" להאדם, שיעשה כך וכך. ובכן המצות הדתיות יתבטלו, כי לרגלי התגברות המוסריות הדת אך למותר תהיה, כי עבודה מאהבה הנובעת הרגשותיו המוסריים של האדם איננה דורשת אדון מצוה, כי היא שמחה במעשה הטוב בעצמו. והארכתי בזה במאמרים שונים. ועתה אוסיף לאמר, כי הוא מעין שיטת האנרכיים האדוקים, שאינם מודים בשום דיסציפלינה, לא דתית ולא ממלכית, ושיטתם היא, כי האדם צריך להיות חפשי במעשיו, וברור להם, כי הרגש המוסרי של האדם יהיה כל כך חזק עד אשר לא יהיה לו הצרך לאיזה כח מכריח לעשות את הטוב ואת הישר, כי האדם בעצמו בבחירתו החפשית יעשה את כל אלה לטוב לו ולחבריו כל הימים, ומצות בטלות .

מובן מעצמו שבאמרי, כי דעת חז"ל מתאמת בזה לשיטת האנרכיות כונתי בזה לאנרכיות הצנועה של פורדאן גאדוין וטאלסטאי, שמקורו הוא הלבלרות הקיצונית והבנויה על האמונה במוסריותו של האדם. כבר אמרתי כמה פעמים במכתבי השונים לכתר"ג, כי כל מיני הלבלרות השונים מתאחדים עם היהדות ובכן גם האנרכיות הצנועה בכלל, והנני לרשום פה מעט מהרהורי בפנת ההתדמות שבין ההאנרכיות והיהדות:

שיטת האנרכיים הנזכרים היא, כי טבע האדם מראשית יצירתו הוא לעשות אך טוב וישר ורק שסבות שונות גרמו, כי יצרו נעשה רע, ולכן אם נוציא את האדם לחפשי ונסיר מעליו את כל כבלי הדיסציפלינה השונים, אז יחזור לטבעו הראשון, וכן היא דעת היהדות, כי האדם הקדמוני היה יציר כפיו של הקב"ה ושלם בתכלית השלמות ורק אחרי כן נעשה לערום שנחש כרוך על עקבו, ואך לעתיד יעבר רוח הטומאה מן הארץ והקב"ה "ישחט את יצר הרע" (סוכה נ"ב) והרשעה כלה כעשן תכלה. האנרכיות תתן להאדם להתפתח חפשי בעצמותו הפרטית, וישנם מהם המאמינים, כי לרגלי ההתפתחות החפשית הזאת יצא מהאדם הנכחי בהמשך הזמן אדם עליון, וכן אמרו חז"ל כי "עתידין צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה..." (בבא בתרא דף ע"ה), כי כל הנשאר בירושלים קדוש יאמר לו ויהיה דומה לבר אלהין... מובן מעצמו שהאדם הזה יהיה אדם עליון במוסר ובדעת ולא איש זרוע, כאשר יאמרו האנרכיים מהמהלך החדש. ובכן ראשי היסודות של האנרכיות נמאים גם ביהדות. אמנם נראה, כי גם הרגש החברתי נוטל חלק בהתפתחות היהדות בזמנים ידועים ובתקופות שונות, אבל הרגש הזה מקורו הוא בלבלרות ולא בשתפות הסוציאלית, ומובן מעצמו, שהרגש החברתי הלברלי איננו מקטין את ערך היחיד. מקום יש בלבלרות לשני מיני התפתחיות, להתפחות הרגש החברתי ולהתפתחות האדם הפרטי. ובכן היהדות המוסרית דומה בכמה דברים לאנרכיות המוסרית. ויראה נא כתר"ג במאמר "אנארכיזם" בירחון הרוסי רוסקיא מיסל לשנת 1907 לחדש יאנואר להסופר נ. בערעדיעוו, שהאריך הרבה ע"ד האנרכיות המוסרית ובא לידי החלטה, כי מביאה בהכרח לסדר תיאוקרטי, והסדר הממלכי הזה הלא הוא הסדר הממלכי העברי העתיק הנקוב בשם "ממלכת כהנים". ובכן גם בפנה זו היהדות והאנרכיות נשקו, ולא יפלא עוד איפוא אם גם בפנת המצות המעשיות נשתוו, ומצות בטלות לעתיד לבוא .

בירושלמי (מגילה פרק ראשון) נמצאה דעה, האומרת, כי "נביאים וכתובים עתידין להבטל". השקפתם זאת של חז"ל נראה ממאמרם במקום אחר: לולא חטאו ישראל בעגל לא נתנו להם כלל נביאים וכתובים (נדרים דף כ"ב), כי לעם בעל רגש מוסרי אין צרך בנביאי מוסר המלהיבים למעשי הצדק, ובכן הנביאים והכתובים לא נתנו רק להורות דרכי הצדק והטוב לעם ישראל החוטא בימים הקדמונים ההם. ואחרי שבעולם העתיד תמלא הארץ דעה ומוסר, לכן נביאים וכתובים עתידים להבטל בתור אמצעי להתפתחות המוסר והצדק. ואמנם לא נכחד, כי בתור זכרון מהעבר לא יתבטלו וכן המצות, אף שיתבטלו בתור אמצעי לעבודת השם, אבל בספר התורה הלא ישארו וקדושת הספר קדושה היא גם לעתיד לבוא. וכן מה שאמרו חכמינו כי "כל המועדים בטלים" (מדרש משלי) כונתם רק על המצות המעשיות התלויות במועדים, אבל דברי ימי ישראל התלויים במועדים וזכרנום בספר קדושים לעד ולעולמי עולמים.

לפי האמור ירגיש כתר"ג, כי אין לטענותיו מקום כלל, כי מה בכך אם רוב המצות הן מוסריות ביחש הפרט או הכלל, אחרי שהמוסריות איננה מתבטלת על ידי בטול המצות ואדרבא היא מתחזקת ע"י הרגש המוסרי הטבעי הבריא, שיקנן אז בלב האדם. ומה שיאמר כתר"ג , כי החקים המעטים, שאין המוסריות בולטת בהם הנם גם כן מוסריים מפני כל דרכי הרעיון, שאנו יכולים לתלות בהם. על זה אני אומר, כי אמנם מי שהיכלת בידו להכניס זרמים חדשים מוסריים בחקים יבשים ילך בכחו זה "לעת עתה", שעוד לא עבר רוח הטומאה מן הארץ, אבל אין לעבודה הזאת כל ערך בעולם הבא, שבו נביאים וכתובים ומצות ומועדים בטלים.

ומה שאומר כ"ת, כי מפני חבת האומה, שקשרה בהם חמודות רבות ראוי לנו לכבדם, על זה אין אני חולק כלל, ולפעמים לא רחוקות גם לבי יכאב בראותו שבני אדם מזלזלים בדברים, שהיו עומדים ברומו של עולם היהדות. ומה גם שהזלזול הזה בא רק מפריקת עול ולא מהתפתחות מוסרית, ועל זה בוודאי קא בכינא, ואולם בשעת הכאב שבלב בא השכל ומטפח על פניו ומראה, כי "כל המצות לא נבראו רק לצרף בהם את הבריות" (מדרש שמיני) ואינן רק אמצעי, כי "מצות אינן מגינות אלא לפי שעה..." (מסכת סוטה דף כ"ב).

בכלל אתפלא על כתר"ג, שבמאמרו "אפיקים בנגב" החליט כדעת האומר, שכל הקרבנות בטלים, והאם לבו לא יכאב על המון המצות התלויות בקרבנות הבטלות? והאם נפשו לא תאבל על המון התפלות, שנתרוקנו מתכנן לפי זה? והלא אין קץ להחמודות, שקשרה בהם האומה מימים רבים (ירא נא במחברתי "אגדת אש מן השמים") ובכן תלונות כתר"ג עלי יסובו גם עליו... ואולם כמו שהקרבנות לא נבראו רק לשעתם ובתור אמצעי להרחקת עבודה זרה, אשר קשה היה לבטלה בדרך ישר בימים הקדמונים ולכן מוכרח היה המחוקק האלקי לבטלה לא בדרך ישר (כבר אמר על זה הרמב"ם משל נמרץ... הנה כתוב בתורה ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותו מלחמה ושבו מצרימה ואמר ויסב אלקים את העם (שמות י"ג י"ז) ואשר הסב אותם מן הדרך הנכונה, אשר היתה בכונה הראשונה מפני יראת מה שאין לגופותם יכולת לדחותה כפי הטבע והוליכם על דרך אחרת כדי שתתקים הכונה הראשונה, כן נתן לנו זאת המצוה (עבודת הקרבנות) אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכולת בנפשותינו לקבל אותו כפי הטבע עד אשר תשלם הכונה הראשונה" (מורה נבוכים חלק שלישי פרק ל"ב בהעתקת אלחריזי) ויעויין שם כל הפרק כי דבריו מתוקים מאד), כן גם מרבית מיני המצות מצרפים אותנו לא בדרך ישר ורק שכן מוכרח היה בימים הקדמונים עד ימות התחיה, שאז נהיה בריאים ברוח ואז יתבטלו כל האמצעים שנקדשו רק לשעתן ולא לעתיד לבוא... פה מצאתי מקום להעתיק דברי הרעיא מהימנא בזוהר פרשת נשא: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהאי חבורא דלך, וכו', ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא ברחמים ויתקיים בהון ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה לא ישלטו על ישראל יתיר דהא פרנסה דלהון לא ליהוי אלא מסיטרא דאילנא דחייא דלית תמן לא קליפה מסיטרא ולא מחלוקת מרוח הטומאה דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ דלא יתפרנסון ת"ח מע"ה אלא מסטרא דטוב דאכלין טהרה בשר היתר ולא מערב רב דאכלין טומאה פסול אסור וכו'. ובזמן דאילנא דטוב ורע שלטה כו' אינון חכמים דדמיין לשבתות וימים טובים לית לון אלא מה דיהיבין להון אינון חולין כגוונא דיום השבת דלית ליה אלא מה דמתקנא ליה ביומא בחול, ובזימנא דשלטא אילנא דחיי אתכפייא אילנא דטוב ורע ולא יהיו לעמי הארץ אלא מה דיהבין להון ת"ח ואתהפכון תחותהון כאלו לא הוו בעלמא, והכי איסור והיתר טומאה וטהרה אתעבד מע"ה דמסטרייהו לית בין גלות לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות דאינון לא טעמו מאילנא דחיי וצריך לון מתני' דאיסור והיתר טומאה וטהרה" עכ"ל (ויעויין מה שכותב בזה בלקוטי אמרים ב"אגרת הקודש" בסופו. ואמנם יש לי לציין הרבה ראשונים ואחרונים וביחוד בספרות הקבלה והחב"ד המדברים בסגנון הזה, אך אדמה, כי רובם לא נעלמו מכ' גאונו ולכן לקצר אני צריך. והנראה מזה, כי בפנת המצות המעשיות רבים מהחוקרים והמקובלים נשתוו ודעתם ברורה היא, כי בימי התחיה, שאז תהיה התורה תורת חיים, כי אז לא יהיה לא אסור ולא מותר לא טמא ולא טהור ומצות בטלות... ואם אולי עוד יהיה מעוט קטן, שיהיה להם הצורך במצות המעשיות, אבל המעוט הזה יתבטל ברובו, ותחת אשר בימים הקדמונים היו הת"ח בטלים ברוב הערב רב ההמוני, לעומת זה בתקופה האחרונה יתבטל הערב רב בין הת"ח שהם יהיו הרוב.

בכלל נהניתי מאד ממכתבו האחרון, כי נוכחתי ממנו, כי כ' גאונו נאמן הוא לראשי יסודות הקולטורא, שנתברכו בזמן האחרון. ואם כי היסודות האלה מוקפים אצלו במצות המעשיות, ואולם היסודות האלה בוקעים ועולים מהענן העב ומפזרים אותו... וסוף כל סוף לא ישאר כי אם המאור שבתורה והמאור שבטבע, ואכן יש אלקים במקום הזה... כתר"ג כותב במכתבו הנכבד : "עובדא ברורה היא, שהיו בדורות הראשונים אנשים גדולים, שאין לנו דוגמתם, ולכל הפחות לא נוכל להעמידם במעלה תחתונה מההתפתחות לערכנו, אלא שההתפתחות האיטית היא אחת מרבבות אין סוף של הדרכים, שחי העולמים מתגלה בם". ובכן לפי דבריו אמת הוא, כי הננו מתפתחים ועולים, אלא שבדורות הראשונים היו יחידי סגולה, שאין לנו עתה דוגמתם, אבל הכלל מפותח הוא עתה ביותר. בזה דעתי מתאמת עם כתר"ג, ואולם אני אומר, שאם אמת נכון הדבר, שבדורות הראשונים, שהכלל לא היה מפותח, בכ"ז הכינה לנו ההשגחה יחידי סגולה, שיצאו לפני המחנה בתור חלוצים, א"כ ק"ו הוא שנוכל לקוות עתה, שענקים כאלה עוד בא יבואו, אע"פ שלע"ע עוד לא נראו עקבותיהם.

בכלל ידע כתר"ג, כי יחידי הסגולה אינם מהדברים הנולדים בכל זמן ובכל מקום. בכלל נוכל רק לאמר כי הענק ברוחו מוכשר הוא ביותר לבוא או "בדור שכולו חייב או בדור שכולו זכאי" (סהנדרין בחלק). באופן הראשון הוא בא בתור בעל מהפכה, ברבולוציא, במחאה גדולה נגד המשטר השולט, ובראותו כי אין איש, אזי הוא מפלס לו נתיב חדש ברעם וברעש גדול, וחבלי המשיח כ"כ כאבים הם עד שבאמת לא ישאר מכל העם, כי אם "אחד בעיר ושנים במשפחה..." ואמנם אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה... ובאופן השני בדור שכלו זכאי, אז המשיח הוא יליד האבולוציא וההתפתחות וכל העם קם לתחיה לרגלו ואשרי העם שככה לו. לדאבון לבבנו עלינו להודות, כי הבסיס הנמצא עתה מתחת רגלינו, אף שמפותח הוא, בכל זה מוכשר הוא להוציא אנשים גאונים רק בתור בעלי מחאה ומהפכה... כבר אמרו חז"ל, כי "קמאי היו מוסרים את נפשם על קדושת השם..." (ברכות דף כ' ע"א) והשקפתם ברורה היא, כי הענקים מדורות הראשונים יחד עם כל חכמתם הגדולה היו גם מאמינים בבורא חפשי והיו מוסרים את נפשם למען קדושת הרעיון המפשט הזה, אבל אוי לנו אם נאמר ואוי לנו אם לא נאמר, אבל ההכרח לנו לגלות את האמת היותר מרה, כי מרבית מאשרינו, הנם כופרים בכל בהמובן היותר פשוט... כי פתרון אחר להנהגתם המוזרה בדור הזה אין... כי היתכן כי בדור הזה, שלעינינו נראה גסיסת העם העתיק, ובכל זה אין מי מהם שינקף אף באצבע קטנה ומכ"ש למסור את נפשו בעד קדושת השם... אמנם נוכל להצדיקם ולאמר, כי רק מתיאשים הם מכל תקוה ובסתר לבב מאמינים הם באלקים ובביאת המשיח שלא בדרך כדרך הטבע, אבל הלא אין כל ספק, כי לו הראו איזו מסירת נפש בפעל למען העם, כי אז היה גם העם חוזר למוטב, כי מסירת נפש יחידי הסגולה בהכרח שתפעול על העם, אבל בהעדר מסירת הנפש הזאת, אזי אומר ההמון לנפשו, כי גם פרנסיו ומנהיגיו כופרים בכל, וא"כ למה לו כל אלקים. ובכן בהנהגתם עוד ימיתו את רוח העם. נורא הוא הרעיון הזה ומי יכילנו!

הנני מתבונן על החמר, שממנו הורכב עתה עמנו ואשר ממנו תקוה נשקפת להרבה מהאופטימיסטים בעתידו של עמנו, ולא אכחד, כי החמר הזה מביאני תמיד לידי הרהורים קשים ומרים עד מאד; ההמון, שבימים הקדמונים היה מעוז לדת והרגש האלקי, הנה עתה הוא בועט באלקיו ומורד בו באופן מגונה. ביחוד מימי הפצת הסוציאלות בין השדרות התחתונות, מני אז נתרחק כ"כ מקניני עמנו ומכל קדשיו עד שספק גדול הוא אם יצלח בידנו להחזירו למוטב. הנאורים גם הם רחוקים מכל דת ואף ממחקר הדת. מצאתי לנחוץ להעיר לכ' גאונו, כי בפנה הזאת הנני חולק על מרבית האינטיליגנציה הלאומית, האומרה, כי העם יוכל להתקיים ברוחו על השפה והספרות החדשה ודברי ימיו בלבד, אף שלא יאמין באלקים ובתעודה מיוחדה לעם הנבחר ואני אומר, כי אם אין אלקים במקום הזה, אזי כל הספרות החדשה יחד עם הלשון העברית אינם כי אם משחק ילדים ושאין לנו על מה למסור את נפשנו. ולמה לנו להונות את עצמנו. הכאב גדול מאד אחרי שגם מהלאומיים החדשים, שמרביתם כופרים בכל המה, אין לנו מה לקוות, ומכ"ש מהאינטיליגנציה, המטפת בגלוי להתבוללות. ובנוגע להחרדים הלא כבר אמרתי, כי אין לנו מה לקוות מחרדים, שאינם מוכנים למסור את נפשם למען העם והדת. אמרתי בלבי, כי אולי אם נעשה אספה גדולה מכל הרבנים הגאונים ומכל החכמים החרדים לקיום עמנו יוכל היות, כי נמצא איזה פתרון לשאלת קיום היהדות והיהודים ואולם תכף הנני נותן חשבון מתוצאות אספה כזו והנני בא לידי יאוש... החמר של הרבנים בזמנו הוא חמר חלש כ"כ, שאין לנו לבנות עליו שום בנין. אין כל ספק בעיני, כי לו היתה אספה כזאת, כי אז היו רוב הרבנים אומרים, כי עלינו לתקן את המצות המעשיות על ידי הוספת גדרים, מבלי הרגיש כי תקונים כאלה טובים היו רק בשעה שהעם עוד היה מאמין ולא עתה... אמונה באלקים עלינו לתת ולא מצות מעשיות... העם מפותח מאד בהשכלה ועלינו להפיח בו רוח חיים, רוח דעת ויראת ד' ורק אז יקום לתחיה. החרדים שלנו מוסרים ברצון את בניהם לבתי ספר נמוכים וגבוהים ואשר מראש ידעו, כי יצאו משם ערומים מכל דעת היהדות, וחרדים כאלה דורשים גדרים בדת. הנה נגעתי רק בקצה עטי במקום הפצע ועוד לי הרבה דברים מכאיבים בזה .

בברויסק.

ידידו שמואל אלכנסדרוב.