אנציקלופדיה תלמודית:שומרת יבם

הגדרת הערך - אשה הממתנת ליבום או לחליצה.

פתיחה

אשה שמת בעלה ללא בנים, באופן שמתחייבת ביבום* או בחליצה*^[1], נקראת בחז"ל שומרת יבם^[2], וביאורו שהיא ממתנת ומצפה ליבם^[3]. הערך שלפנינו עוסק בדיני הממונות של השומרת יבם, ובחיובי הממונות שיש ליבם על השומרת יבם. על קשר האישות בין שומרת יבם לבין היבם, לענין אם נאסר היבם בקרובתיה, ע"ע זקה. על איסורה של שומרת יבם להנשא או להתקדש לאחד מן השוק, ועל דיניה כשזינתה, ועל דיני הוולד שילדה מאחר, ע"ע יבמה לשוק. על שומרת יבם שאינה ראויה ליבום אלא לחליצה^[4], שיש סוברים שאינה אסורה ביחוד עם שאר כל אדם מן התורה, ע"ע יחוד^[5]. על היבם אם יכול להפר נדריה של שומרת יבם, ע"ע הפרה: ביבמה. על שומרת יבם שנפלה ליבם כהן, שנחלקו אם אוכלת בתרומה מן התורה, ע"ע אכילת תרומה^[6]. על בת כהן שהיא שומרת יבם שנפלה ליבם ישראל, שפוסל אותה מאכילת תרומה, ע"ע הנ"ל^[7].

דיניה

מזונותיה

שומרת יבם, שלשה חדשים ראשונים משמת בעלה, ניזונית משל בעלה^[8], שכן אסורה לינשא בהם מחמת בעלה^[9], ומתנאי-כתובה* שאלמנה נזונית משל בעלה^[10], מכאן ואילך אינה ניזונית משל בעל^[11], ואינה דומה לשאר אלמנה שכל זמן שלא נשאת, ניזונת משל בעל כיון שאומרת שמשום כבודו לא נשאת^[12], אבל בשומרת יבם אינה יכולה לינשא לאחר מחמת זיקת היבם^[13]. ואינה נזונית משל יבם^[14], כארוסה שאניה ניזונת מבעלה עד שתכנס לחופה^[15]. תבעה ליבם או לחלוץ ועמד בדין וברח, ניזונית משלו^[16], שקונסים אותו על שלא כנסה^[17], או לפי שהרי זה כארוסה שהגיע זמנה לינשא שניזונת מהבעל^[18]. נפלה לפני יבם קטן – שאינו ראוי לייבם או לחלוץ – אינה ניזונת משל יבם^[19]. ונחלקו אמוראים אם ניזונת משל הבעל, יש סוברים שניזונית משל בעל^[20]. ויש סוברים שאינה ניזונית^[21], שמשמים קנסוה^[22], וכן הלכה^[23], ודוקא אחר שלשה חדשים, אבל שלשה חדשים ראשונים משמת בעלה ניזונית משל בעלה^[24].

מעשה ידיה

מעשה ידיה של שומרת יבם לעצמה^[25], ואף במקום שניזונית משל היבם^[26], מעשה ידיה שלה^[27], שתקנת מעשה ידיה שהוא לבעל, הוא משום איבה, לסוברים כן^[28], וכל זמן שאינה יושבת תחתיו אין לחוש לאיבה^[29]. בשלשה חדשים ראשונים שניזונת משל בעלה^[30], כתבו ראשונים שמעשה ידיה ליבם^[31], כאלמנה הניזונית משל יתומים שמעשה ידיה ליתומים^[32], שמתנאי-כתובה* ניזונת כאילו הבעל קיים^[33].

פדיונה

שומרת יבם שנשבית אין היבם והיורשים חייבים לפדותה^[34], לפי שאין היבם קורא בה 'אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו', שאף אם מייבמה אינה נקרא שלקחה לאישה אלא ליבמה^[35], או לפי שאין בעלה הראשון קורא בה 'ואותבינך לי לאינתו', שהרי מת^[36].

רפואתה

שומרת יבם שחלתה, אין היבם חייב ברפואתה^[37], שהרי פטור בפדיונה^[38], וקל וחומר ברפואתה – שהבעל חייב בפדיון אשתו יותר מרפואתה^[39] – שפטור^[40].

נכסים שנפלו לה אחר מיתת בעלה ובשיש לה זיקת אירוסין

שומרת יבם שיש בה 'זיקת אירוסין', היינו שהייתה מאורסת לבעלה הראשון, ונפלו לה נכסים מאביה בזמן שהיא שומרת יבם, אין ליבם בהם כלום, ומוכרת ונותנת אותם^[41], שאף ארוסה בעלמא מוכרת בנכסים שנפלו לה לסוברים כן^[42], ואפילו לסוברים בארוסה בעלמא שלכתחילה אינה מוכרת נכסים שנפלו לה^[43], בשומרת יבם שיש לה זיקת אירוסין אין דינה אלא כספק ארוסה, ולפיכך מוכרת לכתחילה^[44].

בשיש לה זיקת נישואין

שומרת יבם שיש בה 'זיקת נשואין' היינו שהייתה נשואה לבעלה הראשון, ונפלו לה נכסים מאביה בזמן שהיא שומרת יבם, נחלקו אמוראים בדעת תנאים בדינם: דעת עולא שזיקת נישואין דינה כספק נשואה, ולפיכך לדעת בית שמאי מספק חולקים היבם עם השומרת יבם בנכסים, ולדעת בית הלל מספק הנכסים בחזקת השומרת יבם^[45]. ודעת רבה, שאף על פי שזיקת נשואין עושה ספק נשואה, יכולה למכור את הנכסים, שכיון שהקרן של הנכסים הם שלה בודאי^[46], הרי היא ודאית, ואין היבם אלא ספק, ואין-ספק-מוציא-מידי-ודאי*^[47]. וכן לדעת אביי נכסים בחזקתה, לפי שאינו מועל זיקה לקנות נכסים שנופלים לה כשהיא שומרת יבם^[48].

פירות נכסי מלוג

נכסי מלוג שהכניסה לבעלה, יש מן הראשונים שכתבו שאין ליבם זכות בפירותיהם^[49], שלא תקנו לבעל פירות אלא לפי שחייב בפרקונה^[50], ויבם אינו חייב בפדייתה^[51], ועוד, שאם מתה יורשי אביה יורשים אותה^[52]. ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שהיבם חולק עמה בפירות^[53], שכיון שזכה בהם הבעל, ויד הבעל עדיפא מידה - לסוברים כן^[54] - כשמת, יד היבם כידה^[55].

נכסי צאן ברזל

נכסי צאן ברזל שהכניסה לבעלה, נחלקו ראשונים אם היבם אוכל פירותיהם: יש סוברים שאינו אוכל^[56]. ויש סוברים שאוכל מחציתם^[57], שהרי אם מתה, יורשה^[58]. נכסים שנפלו לשומרת יבם, והתנתה עם היבם שיקבל עליהם אחריות ויהיו נכסי צאן ברזל, אינה יכולה למוכרם שיש ליבם זכות בהם^[59].

לדור עם היבם

שומרת יבמה מותרת לדור אצל היבם^[60], שאין חוששים שמא יבוא עליה, שאף אם יבוא עליה אין בו איסור לחכמים הסוברים שמקיים מצוה אף אם בא עליה לשם נוי^[61], ואף לאבא שאול הסובר שאם בא עליה שלא לשם מצוה הרי זה כפוגע בערוה^[62], אין כאן חשש ודאי של עבירה כי שמא יכווין לשם מצוה^[63].

כשמתה

נכסים שנפלו לה אחר מיתת בעלה ובשיש לה זיקת אירוסין

שומרת יבם שיש בה 'זיקת אירוסין', היינו שהייתה מאורסת לבעלה הראשון, ונפלו לה נכסים מאביה בזמן שהיא שומרת יבם, ומתה, יורשי אביה יורשים אותה^[64], שאף ארוסה בעלמא מוכרת בנכסים שנפלו לה לסוברים כן^[65], ואפילו לסוברים בארוסה בעלמא שלכתחילה אינה מוכרת נכסים שנפלו לה^[66], בשומרת יבם שיש לה זיקת אירוסין אין דינה אלא כספק ארוסה, ולפיכך מוכרת לכתחילה^[67]. או לפי שאין זיקה מועלת לקנות נכסים שנופלים לה כשהיא שומרת יבם^[68].

בשיש לה זיקת נישואין

שומרת יבם שיש בה 'זיקת נשואין' היינו שהייתה נשואה לבעלה הראשון, ונפלו לה נכסים מאביה בזמן שהיא שומרת יבם, ומתה, נחלקו אמוראים בדעת תנאים: לדעת עולא ורבה זיקת נישואין דינה כספק נשואה, ולפיכך לדעת בית שמאי מספק חולקים היבם עם השומרת יבם בנכסים, ולדעת בית הלל מספק הנכסים בחזקת יורשי האב^[69], לפי שהנחלה כבר מוחזקת בחזקתם^[70], או לפי שעדיף שהנחלה תשאר בשבט שלה^[71]. ולדעת אביי נכסים בחזקת יורשי האב אף לדעת בית שמאי, לפי שאין זיקה מועלת לקנות נכסים שנופלים לה כשהיא שומרת יבם^[72].

נכסים שנפלו לה בחיי בעלה

שומרת יבם שנפלו לה נכסים בחיי בעלה, נחלקו אמוראים בדעת תנאים בדינם: א) לדעת אביי נחלקו בו תנאים: לדעת בית הלל, יורשי האשה יורשים אותה, לפי שיד הבעל כיד האשה, ויד היבם גרועה מיד הבעל, שהרי אינה נשואה לו אלא רק זקוקה לו, ולפיכך יד האשה עדיפא מיד היבם, ולדעת בית שמאי חולקים יורשי הבעל עם יורשי האשה, לפי שיד הבעל עדיפא מיד האשה, ויד היבם שגרועה מיד הבעל, והרי הוא כיד היבמה, וכח שניהם שוה בנכסים^[73]. ב) לדעת רבא אף לדעת בית הלל חולקים יורשי הבעל עם יורשי האב, לפי שידו של בעל עדיפא מידו של אשה ויד היבם שגרועה מיד הבעל, הרי הוא כיד היבמה, וכח שניהם שוה בנכסים^[74]. ויש סוברים שכולה של יורשי הבעל, שאף יד היבם עדיפא מיד היבמה^[75].

על נכסי-צאן-ברזל* שהכניסה לבעלה, ומתה, שנחלקו גאונים וראשונים מי יורש אותם, ע"ע נכסי צאן ברזל^[76].

כתובתה

שומרת יבם שמתה, כתובתה – היינו עיקר הכתובה^[77], ותוספת^[78], ונדוניא*^[79] - שכתב לה בעלה שמת, יורשי הבעל יורשים אותם^[80], שכתובתה שהיתה ראויה ליטול משל נכסי הבעל מיורשי הבעל, לא יטלו יורשיה^[81], שכתובה בחזקתם ולא בחזקת האשה, ואפילו לסוברים בשטר העומד לגבות שהוא כגבוי^[82], לפי שלא ניתנה כתובה לגבות בחיי הבעל, והיבם במקום בעל עומד^[83]. ויש מן הראשונים סוברים שלסוברים בשטר העומד לגבות שהוא כגבוי, אף בכתובה הרי הוא כגבוי, וחולקים בכתובתה יורשיה עם יורשי הבעל^[84].

על היבם אם יורש את אחיו שמת, כשמתה השומרת יבם, ע"ע ירושת היבם^[85].

קבורתה

שומרת יבם שמתה, יורשי הבעל חייבים בקבורתה^[86], לפי שיורשים את כתובתה^[87], וכן חיוב הבעל בקבורת אשתו היא מחמת שיורש את כתובתה^[88].

אבילות עליה

שומרת יבם שמתה יש סוברים שאין היבם מתאבל עליה^[89]. ויש סוברים שמתאבל עליה^[90], שכיון שמטמא לה^[91], וכל שמטמאים להם מתאבלים עליהם^[92].

על שומרת יבם שנפלה לכהן, ומתה, אם נטמא לה, ע"ע טמאת כהנים; טמאת קרובים^[93].

הערות שוליים