מעשר שני

עשירית מן היבול שנשאר לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון, שהיו מעלים אותה לירושלים לאוכלה שם, או שהיו פודים אותה בכסף שהוציאוהו בירושלים על בהמות לקרבנות שלמים או על צרכי מזון.

בארבע השנים: הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזור השמיטה, מפרישים "מעשר שני". כמות המעשר השני היא עשירית מהפירות שנותרו לאחר הפרשת התרומה והמעשר הראשון.

העלאה לירושלים או פדיון

בזמן שבית המקדש היה קיים היו פירות מעשר שני נאכלים בירושלים. אם היבול היה רב והדרך לירושלים היתה רחוקה וקשה היה להביא לשם את הפירות עצמם, היו פודים אותם בכסף, כלומר, היו מעבירים את הקדושה שחלה על הפירות לכסף והפירות היו יורדים מקדושתם, נעשים חולין ומותרים באכילה בכל מקום. את הכסף היו מעלים לירושלים וקונים בו קרבנות שלמים או שאר מצרכי מזון, שהיו נאכלים בירושלים, כדין מעשר שני, שנאמר: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך: בבקר ובצאן, וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך".

פדיון מעשר שני יכול להעשות בשני אופנים: א. על ידי אדם אחר, שפודה אותו ונותן לבעליו את דמי שוויו; ב. על ידי הבעלים שפודים אותו לעצמם, ובכגון זה חייבים הם להוסיף על דמי שוויו חומש מלבר - מבחוץ, כגון מעשר השווה ארבעה דינרים, פודים אותו בחמשה דינרים.

בימינו

בזמן הזה, שאין המזבח בנוי, ואין אפשרות לאכול מעשר שני בטהרה, מפרישים את המעשר שני רק על ידי קריאת שם, מבלי להפרידו משאר הפירות, וכן אין פודים אותו בשוויו, אלא בפרוטה אחת, ועל ידי כך הוא מותר באכילה. בגבולותיה העתיקים של ירושלים (בגבולותיה ההלכתיים של העיר) אי אפשר לחלל מעשר שני טהור. לכן יש לעשות אחת מן הדרכים הללו: א. להוציא את הטבל מחוץ לגבולות ירושלים, להפריש ולחלל שם; ב. לטמא את הפירות בעודם טבל (לאחר הפרשת תרומה גדולה ו[[תרומת מעשר]]) על ידי הרטבתם במים ונגיעה בהם.