שעיר המשתלח

במהלך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, משלחים שעיר (תיש) למדבר, ושם זורקים אותו מהצוק, ובכך מבטאים את השמדת העוונות. השעיר מכונה גם שעיר לעזאזל.

מקום השעירים בעבודת הכהן הגדול

שני השעירים צריכים להיות זהים בגובה, במראה ובמחיר, וצריכים שיקנו את שניהם ביחד - אבל הם כשרים בדיעבד, גם אם לא נשמרו התנאים האלו. בתחילת העבודה, מביאים אותם למזרח העזרה, ולאחר שהכהן מתוודה על פרו, שנמצא בין האולם למזבח, הוא פונה אליהם.

עבודת השעירים בבית המקדש

הכהן מגיע אל השעירים כשאיתו סגן הכהנים וראש בית האב שלו, ופונה להטיל גורלות על שני השעירים : בתוך קלפי של זהב (שבעבר היתה של עץ) יש שני גורלות, שבאחד כתוב ל-ה', ובשני - לעזאזל. הכהן מוציא גורל אחד בכל יד, ומראה אותם לסגן ולראש בית אב - אם הגורל שכתוב עליו "ל-ה' עולה בימינו, אומר לו הסגן, העומד לימינו: "אישי כהן גדול, הגבה ימינך", ואם הוא עולה בצד שמאל, אומר לו ראש בית אב שלשמאלו: "אישי כהן גדול הגבה שמאלך". ואם עולה של שם בימינו הרי זה סימן ברכה, ומובא בגמרא שבכל ארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק תמיד עלה הגורל של שם בימינו. הכהן מניח את הגורלות על ראשי השעירים, ואומר: "ל-ה' חטאת", ומזכיר את השם המפורש, וכל העומדים בעזרה אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

לאחר הטלת הגורלות בין שני השעירים, היה הכהן הגדול סומך על השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל ומתוודה עליו. לאחר מכן היו מוסרים את השעיר לאדם מיוחד לשלחו למדבר.

לקיחת השעיר למדבר

מן העזרה ועד לחוץ לעיר היה נטוי גשר, שעליו היה מוצא השעיר המשתלח, כדי להגן על המוליך את השעיר מפני אותם אנשים שהיו תולשים את שערו כדי למהרו, שלא ישהה את עוונותיהם של ישראל.

המקום שנועד לזריקת השעיר היה כשנים עשר קילומטרים מירושלים בראש צוק. משם היו דוחפים את השעיר לאחוריו והיה מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לאמצע ההר עד שהיה נעשה איברים איברים.

סימן ה"לשון של זהורית"

מטרת שילוח השעיר

משמעות הביטוי עזאזל

רש"י ורוב המפרשים מסבירים את הביטוי "עזאזל" - צוק קשה (מלשון "עַז", חזק). רשב"ם מפרש שעזעזל זה מלשון עֵז ומשמעות הביטוי הוא מקום מרעה - אבל מוסכם שמשמעות הביטוי היא מקום במדבר. בגמרא ^[1] מובא: "עזאזל - שמכפר על מעשה עוזא ועזאל", ומסביר רש"י במקום: "עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין... כלומר, על העריות מכפר".