יידיש

אידית

המקור

הנפוצה ביותר שבלשונות, שסגלו לעצמם יהודים בגלותם, היא הלשון האידית, הידועה גם בשם אידיש, או יידיש, כלומר- "הלשון היהודית", או "לשון יהודים". מולדתה של האידית הייתה בגלילות הרינוס שבגרמניה וזמן צמיחתה חל לפני כאלף שנים בקרוב. הקבוצים היהודיים, שהיו קיימים אז בחבלים גרמניים אלה, סגלו לעצמם את הלשון הגרמנית מן הימים ההם; ומלבד המלים העבריות, שהכניסו לתוכה לציון המושגים הדתיים והמסרתיים המיוחדים, לא נבדלה תחילה הגרמנית שבפיהם מן הלשון הגרמנית עצמה. אולם ברבות הימים, כאשר היהודים נכלאו בגטאות ונתקו מהשפעת התרבות הגרמנית, הלכה הלשון הגרמנית המדוברת בקרבם ונתרחקה לאט-לאט ממקורה, עד שקבלה צביון עצמי משלה. ועוד יותר מנתוק המגע התרבותי שבין קהילות ישראל ובין שכניהן הגרמניים הטביעו את חותמן על שפת-דבורם של יהודי אשכנז נדידתם לאירופה המזרחית ותפוצתם בארצות אלו. כשהתפזרו היהודים, במחצית המאה הארבע-עשרה, בארצות אירופה המזרחית, פסקה השפעת הגרמנית על לשונם כליל, ולעומת זאת קלטה כאן שפת-דבורם ניבים רבים מן הלשונות הסלויות, כגון הפולנית, הבילרוסית והאוקראינית. ובעוד שהלשון הגרמנית עצמה הלכה והתפחתה בדרך הטבעית שלה, נתגבשה בקרב היהודים בני העדה האשכנזית לשון מיוחדת משלהם, שונה כמעט לגמרי ממקורה הגרמני, היא הלשון האידית.

קריאה וכתיבה

אם כי עוד בראשית צמיחתה של האידית התרגלו היהודים לכתוב אותה באותיות האלף-בית העברי, המשמשות בה עד היום, לא נחשבה בכל זאת אלא לשפת-חול שלצרכי דבור בלבד; בעוד שאת לשון העם האמתית, לשון התפילה ולשון היצירה, ראו בלשון-הקודש, היא הלשון העברית. הם קראו לאידית מן הימים ההם בשם טַייְטשׁ, כלומר- "דּוֹיְטְשׁ" (גרמנית) או עברי-טייטש , כלומר- "עברית-גרמנית", ומלבד באורים עממיים לכתבי-הקודש ותפילות מיוחדות לנשים, שנקראו בשם "תְחִנּוֹת" וכן "מעשיות סבתא" (או באידיש "באבע מעיעש'ס" כלומר ספורים דמיוניים), לא נכתבו בה כל חבורים רציניים, כי גדולי התורה בישראל חברו את ספריהם בלשון העברית בלבד.

דוברי האידית

אולם במשך הדורות הלכה בכל זאת והתפתחה לשפה ספרותית והיא נפוצה ברב קבוצי היהודים בעולם. בגרמניה עצמה, אשר בה צמחה לשון זו, אמנם הלכה ונשתכחה, שכן גרמה תנועת ההשכלה שם להתפשטותה של ההתבוללות ויהודי גרמניה בכרו על פני האידית את השפה הגרמנית עצמה. אולם בקבוצי הייהודים שבאירופה המזרחית הייתה האידית לשפת-האם, וכשהחלה הגירת יהודי אירופה לארצות אמריקה ולארצות העולם האחרות, הלכה והתפשתה האידית גם שם והייתה לשפת-דבורם של כמחצית משני העם היהודי. היא אמנם נשארה שפתם של בני העדה האשכנזית בלבד, אולם לפני מלחמת-העולם השנייה דברו בה כ-60% מ-16,700,000 היהודים שהיו אז בעולם.

ספרות ותרבות

בדורות האחרונים אף הלכה והתפתחה ספרות עשירה באידית, אשר עם גדולי יוצריה נמנו מנדלי מוכר-ספרים, שלום עליכם, יצחק ליבוש פרץ, שלום אש, ה. ליויק ואחרים. גם ברשת חינוך מסועפת, ששפת ההוראה בה הייתה אידית, נוסדה בתפוצות הגולה; ויחד עם אלה קמו ספריות ספריות עשירות ומוסדות תרבות חשובים בבשפה האידית, אשר כגולת הכותרת שלהם נודע ה" יִיווָא" (ראשי-תבות: יִידִישֶׁער וִויסנשַׁפטלֶעכֶער אִינסטִיטוּט), כלומר- "המכון המדעי היהודי" שריכז את כל הפעולה התרבותית באידית. בין שתי מלחמות העולם היו פולין וליטא מרכזי התרבות היהודית בלשון האידית. שם פעלו סופרים רבים והופיעו עיתונים בשפה זו. מרכז חשוב שני היה בארצות הברית, אולם השואה, שפקדה במלחמת העולם השנייה את יהדות אירופה, ולאחר זו- דכוי הפעולה התרבותית היהודית בברית המועצות וגרורותיה, הביאו חורבן לתרבות האידית; מ-10,000,000 לפני מלחמת העולם השנייה ירד מספר דוברי האידית בעולם עד לכדי 3,000,000 בלבד. כעת משמשת ארצות הברית מרכז עיקרי ליצירה הספרותית באידית. מרכז משני הוא ארגנטינה.

לשונות יהודים נוספות

בגלויות השונות נפוצו במשך הדורות שפות נוספות, ששימשו את יהודי אותן הגלויות. שפות אלו, בדומה ליידיש, מבוססות על שפות לועזיות שונות. הנפוצה והמוכרת מכולן היא ה'לאדינו', אשר מבוססת ברובה על הספרדית ושימשה בקהילות רבות בצפון אפריקה ובארץ ישראל.

שפות נוספות ששימשו יהודים היו: ארמית חדשה וכן שפות יהודיות המתבססות על הצרפתית, הכורדית, ערבית, פרובנסלית ואיטלקית.