יובל

הגדרה

בשנה החמישים הקרקעות חוזרות לבעליהם הראשונים, והעבדים משתחררים (הסוגיא בדין עבד בקידושין טו., הסוגיות בדין קרקעות בערכין כה. והלאה).

יובל נאמר גם לגבי קרקעות וגם לגבי עבדים, ונחלקם לשני סעיפים נפרדים:

בקרקעות

מקורו מפורש בתורה - "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה-י).

במהותו חקרו האם מכירת השדה היא לתמיד, וביובל יוצא מהלוקח אל המוכר, או שמתחילה המכירה היא רק עד היובל (המידות לחקר ההלכה ב-לו).

המוכר שדהו בשנת היובל, מכורה ויוצאה (לדעת רב, ושמואל חולק) (בבלי:ערכין כט:). וחקר הקובץ שיעורים האם היא כמתנה על מנת להחזיר, או שקניינה נפקע מייד ממילא (קובץ שיעורים כתובות ג).

בעבד עברי

מקורו מפורש בשלושה פסוקים (בבלי:קידושין טו.):

1. "עד שנת היובל יעבוד עמך" (ויקרא כה-מ) - במוכר עצמו.
2. "עד שנת היובל יעבוד עימך. וגו' ושב אל משפחתו" (ויקרא כה-מ) - במכרוהו בית דין.
3. "יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה-י) - בנרצע.

במהותו חקרו האם לכתחילה נמכר רק עד היובל, או שנמכר לשש שנים, והיובל מפקיע את הקניין (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קכז: נרצע - לכתחילה עד היובל, שאר עבדים - היובל מפקיע).

וכתב הקונטרסי שיעורים (קידושין טו-ח) שאינו קניין שמקנה את העבד לעצמו, אלא הוא רק יציאה ושחרור, משום שעבד עברי אינו שייך לאדונו ממש כשאר חפצים^[1].

ראה גם

• הפקר בשמיטה

• שמיטה

הערות שוליים