שמיטת כספים

ביטול חובות הכספים בשנת השמיטה.

מקורה

נאמר בתורה: "וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'", ומכאן שהשביעית משמטת את כל החובות.

האיסור

מלווה התובע את הלוואותיו לאחר תום שנת השמיטה, עובר על איסור: "לא יגוש את רעהו". לדעת רוב הפוסקים, "שמיטת כספים" היא "אפקעתא דמלכא", כלומר: אין היא תלויה בהסכמת המלווה ואין צריך שהמלווה יאמר שהוא משמט את חובו, אלא החובות נשמטים מאליהם; ויש סוברים שהמלווה מצווה לומר: "משמט אני".

זמנה

זמן שמיטת כספים לדעת רוב הפוסקים, הוא בסוף שנת השמיטה, בערבו של כ"ט אלול, שנאמר: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות", ולמדו חכמים: "מקץ" - פירושו לאחר השמיטה. ולכן, במשך שנת השמיטה, מותר לגבות כל חוב שיש לאדם אצל חברו, ואחרי שנת השמיטה אסור לו לגבות כל חוב, בין הלוואה שנעשתה קודם השמיטה ובין הלוואה שנעשתה בשנת השמיטה, בין הלוואה בשטר ובין הלוואה בעל פה.

בזמן הזה

שמיטת כספים תלויה בשמיטת קרקעות. בזמן הזה, לדעת רוב הפוסקים, שמיטת כספים נוהגת רק מדרבנן; וטעם תקנת חז"ל - כדי שלא תשתכח תורת שמיטה מישראל. לדעת בעל ה"עיטור", שמיטת כספים גם בזמן הזה הינה מדאורייתא.

תנאי

שביעית משמטת אפילו אם התנה המלווה שהשביעית לא תשמט, שכן "המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל". אבל אם התנו הלווה והמלווה ביניהם שהלווה לא ישמט את החוב בשביעית - תנאו קיים, שפירוש תנאי זה הוא, שהלווה מחייב את עצמו בכסף שהתורה לא חייבה אותו, ובדבר זה אין איסור, שהרי יכול אדם לקבל על עצמו כל התחייבות כספית (שכל תנאי שבממון - קיים).

לווה הבא להחזיר

לווה הבא להחזיר את חובו למלווה אחרי שנת השמיטה - צריך המלווה לומר לו: "משמט אני", ואם אמר הלווה: "אף על פי כן" - יכול המלווה לקבל את הכסף, שפירוש הדברים הוא, שהלווה רוצה ליתנם לו במתנה.

המנעות מהלוואות

אסור לאדם להמנע מלהלוות כסף לחברו, מחשש שמא לא יפרע הלווה את החוב עד אחרי שנת השמיטה והחוב ישמט. והעושה כן, עליו אמרה תורה שזהו "דבר בליעל".

פרוזבול

כשראה הלל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, והיו עוברים על מה שכתוב בתורה: "השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו" - עמד והתקין פרוזבול, שהוא שטר שבו נרשם הנוסח: "... מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה, הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה". תקנת הלל היתה שבאמצעות הפרוזבול יועבר חוב הלווה לבית הדין (שעליהם לא חל איסור תביעת חוב בשביעית, שכל האיסור הוא דווקא בן אדם לחברו) ובית הדין יחשב כתובע, והמלווה כשלוחם, ובתבוע המלווה את חובו, לא עבר על איסור "לא יגוש את רעהו", כי לא הוא ה"נוגש" את חברו.

בעקבות תקנת הלל, יכול כל אדם להלוות את כספו בלא חשש שחובו ישמט, וגם העניים ימצאו מי שילווה להם.