תנאי בני גד ובני ראובן

התנאי שהתנה משה רבינו לגבי בני גד ובני ראובן, שממנו למדים את עיקר דיני התנאים.

בתורה מסופר, שכשבאו בני גד ובני ראובן למשה רבנו ובקשו שתינתן להם לאחוזה ארץ הגלעד, התנה משה רבנו ואמר לאלעזר הכהן וליהושע בן נון ולראשי אבות המטות לבני ישראל (במדבר לב, כט-ל): "אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה', ונכבשה הארץ לפניכם, ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה ואם לא יעברו חלוצים אתכם, ונאחזו בתוככם בארץ כנען". תנאי זה נקרא: "תנאי בני גד ובני ראובן", והדבר המיוחד שבו, שהוא תנאי כפול: "אם יעברו - ונתתם להם... ואם לא יעברו - ונאחזו בתוככם", ומכאן למדו חכמים, שכל תנאי צריך להיות תנאי כפול.

לדוגמא: המקדש אשה ואומר לה: "אם תתני לי מאתיים זוז הרי את מקודשת לי בפרוטה זו, ואם לא תתני לי מאתיים זוז לא תהיי מקודשת לי", ולאחר שהתנה את תנאו, נתן לה את הפרוטה לשם קידושין, הרי התנאי קיים, שאם תתן לו מאתיים זוז תהא מקודשת, ואם לאו - לא תהא מקודשת. אבל אם לא אמר אלא: "אם תתני לי מאתיים זוז, הרי את מקודשת בפרוטה זו", ונתן לה את הפרוטה, התנאי בטל, מפני שלא כפל את תנאו, שהרי לא אמר לה: "ואם לא תתני, לא תהיי מקודשת", והרי היא מקודשת מיד, ואינה צריכה לתת לו כלום.

מלבד דין זה, למדים מתנאי בני גד ובני ראובן דינים נוספים וביניהם: שיהא התנאי קודם למעשה: "אם יעברו - ונתתם", ולא "תתנו להם אם יעברו". ומכאן אמרו חכמים: "כל תנאי שיש מעשה בתחילתו - תנאו בטל".

לדוגמא: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי בפרוטה זו אם תתני לי מאה זוז", אפילו לא נתן לה את הפרוטה לשם הקידושין אלא לאחר שאמר את התנאי, הואיל והקדים את המעשה ("הרי את מקודשת לי") לתנאי, התנאי בטל, והרי היא מקודשת מיד, אף אם לא תתן לו מאה זוז, לפי שאין תנאי זה דומה לתנאי בני גד ובני ראובן.

כמו כן למדים מתנאי בני גד ובני ראובן, שיהא הן קודם ללאו: "אם יעברו... ואם לא יעברו".