מיתה
|
|
הגדרה
על עבירות מסוימות במזיד נענש במיתה בידי אדם או בידי שמיים.
דוגמא לעבירות שחייב עליהן מיתה בידי אדם: שבת.
דוגמא לעבירות שחייב עליהן מיתה בידי שמיים: זר שאכל תרומה.
סוגי מיתות
"ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק" [1]. נחלקו חכמים ורבי שמעון בדרגת חומרתן, שלכו"ע סקילה ושריפה חמורות מהרג וחנק אלא שלת"ק סקילה חמורה משריפה והרג חמור מחנק, ולרבי שמעון שריפה חמורה מסקילה וחנק חמור מהרג.
מקור וטעם
בחילוק בין מיתה בידי שמיים לכרת יש כמה שיטות בראשונים ובאחרונים:
- בכרת בניו נכרתים ובמיתה בידי שמיים רק ימיו מתקצרים (רש"י שבת כה. ד"ה וכרת).
- בכרת מת בן חמישים ובמיתה בידי שמיים מת בן שישים (ירושלמי המובא בתוס' שבת כה. ד"ה כרת).
- בכרת מת בן שישים ובמיתה בידי שמיים אין קצבה מתי ימות (תוס' שבת כה. ד"ה כרת).
- בכרת נענש גם לאחר מיתה (אם לא עשה תשובה) ובמיתה בידי שמיים אינו נענש לאחר מיתה (רמב"ם בפירוש המשנה וברטנורא סוף פרק הנשרפין).
- השדי חמד (ח"ג כ-צו עמוד 189 ד"ה ומזה) הביא דעה מחודשת שאין שום חילוק בין כרת למיתה בידי שמיים, והביא דעה נוספת שמיתה בידי שמיים אפילו חמורה יותר מכרת. אך נשאר עליהם בצ"ע שמהגמרא (בבלי:שבת כה.) מוכח שכרת חמור יותר.
(והרמב"ן (סוף פרשת אחרי מות) כתב שיש שלושה סוגי כרת: מת בן שישים, נכרת מהעולם הבא, מת בנערותו ואין לו לא עולם הבא ולא תחיית המתים).
בדינים שונים
אין עונשין מן הדין (בבלי:מכות ה:). ובכרת ומיתה בידי שמיים נחלקו הראשונים האם עונשים בהם מן הדין:
א) תוס' הרא"ש כתב שכן עונשים עונשי שמיים מן הדין (קידושין נז: ד"ה אי, וכן כתב ספר המקנה ד-ב אות ג. וכן כתב שער המלך שחיטה פרק ב לגבי כרת).
- הרשב"ם (בבא בתרא פח: ד"ה למעוטי) ותוס' (חולין קטו: ד"ה מה) כתבו שאין עונשים כרת מן הדין, והוסיף האתוון דאורייתא (כה בתחילתו ד"ה הן אמת) שדין מיתה בידי שמיים כדין כרת (וכן כתב כללי התלמוד כללי הקל וחומר ג (מודפסים בסוף מסכת ברכות עמוד 98) שאין עונשים בכרת ומיתה בידי שמיים).
וביאר האתוון דאורייתא (שם) ששורש מחלוקתם בטעם שאין עונשים מן הדין: אם הטעם הוא שחוששים לפירכא על הק"ו - בידי שמיים אין חשש פירכא, שהקב"ה יודע אם יש פירכא או לא, ואם הטעם שהעונש לא מספיק לעבירה זו - גם בידי שמיים לא יענש (במחלוקתם דן גם בבית האוצר ח"א כלל נט)[2].
אין מזהירין מן הדין (בבלי:מכות ה:). אך אזהרת מיתה כן מזהירין מן הדין, ורק אזהרת מלקות אין מזהירין (ספר המקנה ד-ב אות י).
כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני (בבלי:תמורה ד:). אך בחיוב מיתה וכרת לכו"ע מהני, שחיוב כרת ומיתה שייך רק בגלל שעשה את המעשה האסור, ואם לא היה מועיל לא היה אפשר להענישו במיתה וכרת (זכר יצחק ח"א מו ד"ה ועל).
קים ליה בדרבה מיניה - הרעק"א כתב שספק חיוב מיתה (שבית דין לא ממיתים אותו מספק) לא פטור מתשלומין (הביאו ודן בדבריו קובץ שיעורים כתובות פד), אך הגרש"ש (בבא קמא ל) כתב שכן פטור, כמו שחייבי מיתות שוגגים פטורים אע"פ שאינו חייב בפועל.
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אך במיתה ומלקות לא מועילה הודאה, ובטעם לזה נחלקו המפרשים:
- הרמב"ם (סנהדרין סוף פרק יח) כתב שזו גזירת הכתוב לסמוך במיתה ומלקות רק על עדים.
- עוד כתב הרמב"ם שאין לסמוך על הודאתו של האדם בזה שמא נטרפה דעתו (בסתירה ברמב"ם דן הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט).
- הר"י מיגאש (בשו"ת קפו) ביאר שלא שייכת הודאה על גוף האדם, כיוון שגופו אינו שלו, ולכן אינו בעל הדין (וכן כתב הרדב"ז, דן בדבריו הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט)[3].ד) למאן דאמר שכל הטעם של הודאה הוא מדין מתנה, שנחשב כאילו המודה נותן מתנה לבעל הדין[4], פשוט שמתנה שייכת רק בדיני ממונות.
יהרג ואל יעבור - באיסורים משלוש העבירות (עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים) שאין בהם שום מציאות של מיתה או כרת, כגון אלמנה לכהן גדול, שהיא עריות אך אין בה מיתה, נחלקו הפוסקים האם יהרג או יעבור (שדי חמד ח"ג עמוד 50 אות י).
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ בבלי סנהדרין פרק ז משנה א
- ↑ ביארנו את טעמים אלו, עוד טעם שלישי ונפק"מ נוספות ביניהם, בערך אין עונשים ומזהירין מן הדין#מקור_וטעם ד"ה בטעמו.
- ↑ בשאלה האם גוף האדם וחייו שייכים לאדם דנו בערך בעלות#הנכס ד"ה גוף האדם וד"ה החיים.
- ↑ בערך הודאת בעל דין#מקור_וטעם (ד"ה בטעמו) הבאנו מחלוקת בזה.