ביעור פירות שביעית

מצות הפקרת או השמדת פירות שביעית, בזמן שכלו מן השדה.

מותר לאכול פירות שביעית רק כל זמן שהם מצויים גם בשדה, אבל בזמן שכלה מין מסויים מן השדה - חייבים לבער מה שנמצא מאותו המין בבית, שנאמר (ויקרא כה, ז)): "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול", ודרשו חז"ל: כל זמן שחיה אוכלת בשדה - בהמה אוכלת בבית; כָּלָה לחיה שבשדה - כַּלֵה לבהמתך שבבית.

במהות הביעור נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ם, כשמגיע זמן הביעור, בעל הפירות מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד, ואת הנותר הוא מאבד מן העולם. לדעת הראב"ד, הביעור מתקיים בשני שלבים: בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומיה, מובאים הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות; כשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם. לדעת הר"ש, הרמב"ן וראשונים נוספים, הביעור הוא רק הפקרת הפירות, ובדעה זו החזיקו האחרונים הלכה למעשה. לאחר שבעל הפירות הפקיר אותם הוא רשאי לשוב ולזכות בהם.

קישורים חיצוניים

• זכיה בפירות שהופקרו במסגרת ביעור שביעית, מתוך 'המעין'.