רבי משה בן מימון

רבי משה בן מימון (ד'תתצ"ח - ד'תתקס"ה), בר"ת הרמב"ם, הוא אחד מגדולי הראשונים, שהשאיר את חותמו לנצח על התורה שבעל פה. פסיקותיו בהלכה נערצות ע"י קהילות רבות ובעיקר יהודי תימן שקיבלו עליהם את פסקיו. עליו אמרו במליצה (רמ"א) "ממשה (רבינו) ועד משה (הרמב"ם) - לא קם כמשה". הרמב"ם מוכר לכל בזכות ספריו בכל התחומים: בהלכה - "משנה תורה" (הנקרא גם: "הי"ד החזקה"), על המשנה - "פירוש המשניות לרמב"ם", באמונה - "מורה נבוכים" והקדמותיו למשנה "הקדמת הרמב"ם למשנה", הקדמה לפרק חלק, הקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים לרמב"ם" ואגרותיו "אגרת תימן" ועוד.

תולדותיו

רבינו משה בן רבי מימון נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד"א תתצ"ח (1138) לאביו רבי מיימון שהיה דיין.

כתוב בספר עומר השכחה ^[1], כי בשעת פטירת הרי"ף ז"ל נכנס אצלו הרמב"ם ז"ל והוא כבן ה' שנים, ונשק ידו, וברכו הריא"ף, ואמר הרמב"ם שלא זכה למה שזכה אלא באותה נשיקה שנשקו וברכו והאציל עליו מחכמתו. וכתב החיד"א ז"ל כי הדברים ככתבם לא יתכנו, כי הרמב"ם נולד 30 שנה לאחר פטירת הרי"ף. ולכן נראה שהענין אמת רק במקום שהסיפור ארע עם הר"י מיגאש ולא עם רבו הרי"ף, והיה הרמב"ם בן שבע שנים, והיה קבוע בלב הרמב"ם ואביו שברכת הרב הר"י מיגאש עשתה פירות ושהוא כיוון להאציל עליו מחכמתו, ולכן קרא הרמב"ם למהר"י הלוי (הר"י מיגאש) רבו. (שם הגדולים, מערכת גדולים אות מ', וראה בהקדמת הרב יצחק שילת לאגרות הרמב"ם).

הרמב"ם כתב על הר"י מיגאש - "וחי ה' כי הבנת אותו האיש בתלמוד מפליאה כל מי שמתבונן בדבריו ועומק עינו, עד שאפשר לי לומר עליו לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו" (מקור: הקדמות הרמב"ם, הקדמות למשנה). כמו כן הזכירו הרמב"ם בהלכותיו ( משנה תורה הלכות שאלה ופקדון פ"ה ה"ו); "וכזה הורו רבותי הרב ר' יוסף הלוי ורבו ז"ל (הכוונה לרי"ף)".

הרמב"ם נאלץ לגלות מספרד עם משפחתו בשנת ד"א תתק"ח (1148) עקב כיבושה ע"י ה"אלמוואחדין" - כת מוסלמית קיצונית. משפחתו של הרמב"ם התיישבו בפאס שבמרוקו. בשנת ד"א תתקכ"ה (1165) עלתה המשפחה לארץ ישראל, ומשם ירד למצרים והתיישב בפוסטט - היא קהיר העתיקה. שם התווכח הרמב"ם עם הקהילה הקראית המקומית.

השתלם בחכמת הרפואה הטבעית והיה לרופאו האישי של הסולטן צאלח א-דין ובני ביתו. היה בקשרי אגרות עם קהילות רבות שהוא שולח להם מכתי עידוד, שחלקן פורסמו בספר "אגרות הרמב"ם", ראה להלן. נפטר בכ' בטבת ד"א תתקס"ה (1204) ונקבר ע"פ המסורת בטבריה. היה מיוחס לרבי יהודה הנשיא, אשר יחוסו מזרע דוד המלך. (שם הגדולים לחיד"א).

ספריו

הרמב"ם כתב ספרים רבים שנמצאים כיום בכל ארון ספרים יהודי.

פירוש המשניות

ספרו הראשון הוא "פירוש המשניות", שנכתב בערבית שהיתה אז "שפת העם". הפירוש נועד להקל על לימוד המשנה ע"י כל עם ישראל.

פירוש על התלמוד

הרמב"ם חיבר פירוש על התלמוד הבבלי [על שלושה סדרים], וכן הלכות הירושלמי חיבור על התלמוד הירושלמי במתכונת חיבורו של הרי"ף^[2]. הרוב אבד אך יש בידינו מעט מחידושיו, הודפסו בסוף פירוש המשניות לרמב"ם במהדורת "המאור". וכן נמצאו בגניזה הקהירית שני דפים מחיבור על הירושלמי שיש שזיהו אותו כהלכות הירושלמי^[3].

הקדמות

ערך מורחב - הקדמות הרמב"ם

בפירוש המשניות נמצאות כמה הקדמות שהפכו לספרים חשובים בפני עצמם: "הקדמה למשנה", שבה מתאר הרמב"ם את השתלשלות התורה שבעל פה והמסורת, "הקדמה לפרק חלק", שבה פורש הרמב"ם את משנתו בנושא השכר והעונש, העולם הבא וימות המשיח והחילוקים שביניהם, ובהקדמה זו נמצא המקור לשלושה עשר עיקר האמונה המפורסמים שלו. "הקדמה למסכת אבות" הידועה בשם "שמונה פרקים להרמב"ם" שבה מציג הרמב"ם את שיטתו בתורת הנפש.

משנה תורה

ערך מורחב - משנה תורה

ספרו הגדול של הרמב"ם הוא "משנה תורה", הידוע בכינוי "הי"ד החזקה", מאחר והוא מחולק ל-14 חלקים, כגימטריית י"ד. זהו ספר הלכה תמציתי.

רבים השיגו עליו, כפי שכותב הראב"ד: "סבר לתקן ולא תיקן כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו. כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם והיה לו בזה תועלת גדולה כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב ואם אני גדול ממנו למה אבטל דעתי מפני דעתו. ועוד כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה". תורף ההשגות על חיבורו הם שהרמב"ם לא הביא מקור לדבריו.

יחסו של הרמב"ם להשגות הראב"ד - ר' תבנית:הידעת?/ל' שבט ה'תשס"ט

ספר הלכה זה יחודי גם בכך שהוא הראשון שלא סודר לפי סדר הגמרא כי אם ע"פ סדר חשיבות שקבע הרמב"ם.

למרות המחלוקת התקבל הספר לאחד מספרי היסוד בהלכה, שרבי יוסף קארו מחשיבו לאחד מ"שלושת עמודי ההוראה" שעל פיהם פסק בשולחן ערוך. הספר נקרא "משנה תורה" - "לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" - כדברי הרמב"ם בהקדמתו לספר.

הספר כתב בלשון ברורה ומדויקת, והוא ערוך בצורה מופתית ל-14 חלקים כשכל חלק מחולק לנושאי משנה, והם מחולקים לפרקים ולהלכות. ספרו זה הוא היחיד שכתב בעברית. שיטתו בהלכה יחודית, ולעיתים הוא מבין את הסוגיא בגמרא בצורה שונה משאר המפרשים. הוא כותב שבד"כ פוסק כרי"ף שאותו החשיב כרבו המובהק, ו"לא תמצא שאחלוק עליו כי פעמים בודדות ולא יעלו לכדי 10". לפני הספר כתב הרמב"ם את מניין תרי"ג המצוות לפי שיטתו - וזהו "ספר המצוות לרמב"ם".

מורה נבוכים

ספרו מעורר המחלוקת ביותר היה "מורה נבוכים", שנכתב אף הוא בערבית. בספר מציג הרמב"ם את שיטתו הפילוסופית באמונת ה', ומשלב בין אמת התורה לאמת הפילוסופית, וביחוד מאריסטו. הספר נחשב להישג עצום בקרב חכמי ספרד, ועד היום זוכה לפירושים רבים ולעיסוק בעולם האקדמי והתורני. יחד עם זאת הוא עורר פולמוס בקהילות שונות, ביחוד בצרפת ואשכנז, היות והוא מסתמך על חכמי יוון כאריסטו וחבריו. ביקורת נוספת היתה בכך שהספר עורך חקירות באמונה העלולות להביא את החוקר לכפירה (שיטה זאת נאמרת בתוקף רב עד היום ע"י חסידי ברסלב). בקהילות מסוימות אף שרפו את מורה נבוכים, אולם בסופו של דבר הספר נחשב כיום לאחד מספרי מחשבת ישראל החשובים ביותר. וכן הרב קוק החשיבו כאחד מחמשת ספרי האמונה היסודיים (אדר היקר ועוד).

תשובות הרמב"ם- פאר הדור

אגרות הרמב"ם

אגרת השמד.

הויכוח על משנתו

רבינו יונה שהתנגד חריפות לרמב"ם חזר בו וקיבל עליו ליסוע לקברו של הרמב"ם בטבריה ולהתנצל, אך הוא לא הספיק להשלים את מסעו לארץ ישראל.

הרמב"ם והקבלה

ישנן כמה שיטות בהסבר יחסו של הרמב"ם לקבלה ולספר הזוהר.

יש הטוענים שהרמב"ם ידע והכיר את הקבלה והזוהר, ואף בכמה מקומות הראו שהמקור לדבריו הוא מהזוהר, ובכך הוכיחו את טענתם שהרמב"ם למד את הקבלה. בשיטה זו הלכו מהר"ם אלשקר^[4], רבי מאיר שפירא מלובלין (בעל הדף היומי)^[5], רבי חיים פלאג'י^[6] ובנו רבי רחמים נסים יצחק פלאג'י^[7], הרב חיים דוד הלוי^[8], רבי יצחק אייזיק סאפרין- האדמו"ר מקומרנא^[9], נכדו רבי משה טויב מקאלוב^[10], רבי חנוך העניך טייטלבוים מסאסוב^[11], הרב עובדיה הדאיה^[12], הרב ראובן מרגליות^[13], הרב בן ציון ישראלי (מחנך בכפר חב"ד)^[14], רבי אלעזר הורוויץ^[15] ועוד. כמו כן, היו שטענו שהרמב"ם הכיר את הקבלה, אך לא פרסם אותה ולא התייחס אליה בפירוש בכתביו, מפני שהם מיועדים לכל עם ישראל, ולא ליחידי סגולה (הרב צבי יהודה הכהן קוק^[16], שיטת חב"ד- רבי יוסף יצחק שניאורסון^[17] וחתנו רבי מנחם מנדל שניאורסון^[18], וכן שיטת ה"מגדל עוז"^[19]).

לעומת זאת, ישנם הטוענים כי הרמב"ם כלל לאה הכיר את הקבלה ולא ראה את הזוהר, שנתגלה רק מאוחר יותר. בשיטה זו החזיקו רבי אברהם יעלין^[20], רבי יוסף חיים- הבן איש חי^[21], רבי חיים ויטאל^[22], הרב יוסף קאפח^[23], החיד"א^[24], רבי משה קוניץ^[25], הרב חיים קנייבסקי^[26], הרב עובדיה יוסף^[27] רבי יוסף אירגאס^[28], הראב"ד^[29], רבי חיים חזקיהו מדיני^[30], רבי שלמה הלוי אלקבץ^[31], הרב פנחס זביחי^[32], רבי יואל טייטלבוים^[33], רבי מאיר איבן גבאי^[34] ועוד. חלקם נתנו כמה תירוצים לגבי אותם המקומות שהרמב"ם כותב דברים שמקורם בזוהר: א. הרמב"ם ראה את כתבי הגאונים, שהם ראו את הזוהר. ב. היו מדרשים ששאבו גם הם מתורתו של רשב"י כמו הזוהר, ונכתבו בהם עניינים דומים או זהים לעניינים שנכתבו בזוהר, ומדרשים אלו אבדו מאיתנו במהלך השנים, ועליהם הסתמך הרמב"ם. ג. נתגלו לו ברוח הקודש רעיונות קבליים. ד. מתוך עניינים קרובים לדברי הזוהר שמופיעים בגמרא ובמדרשים, שמהם הסיק מסקנות דומות למסקנות הזוהר.

היו שכתבו כי הרמב"ם הכיר את הקבלה בסוף ימיו (רבי יצחק אברבנאל^[35], הרב מרדכי אליהו^[36], ספר הדורות^[37], אחד ממפרשי הרמב"ן על התורה^[38], וכן המגדל עוז).

המגדל עוז ^[39] כותב: "אבל הוא בעצמו (הרמב"ם) ידע כי דרך האמת נעלמת ואינה נמסרת אלא מפה אל פה ובחשאי... ולדעתי שר"מ ז"ל ידע בהם בסוף ימיו, שאני מעיד שראיתי בספרד ארץ מולדתנו כתוב במגילה של קלף ישן מיושן ומעושן לשון זה: אני משה ב"ר מימון כשירדתי לחדרי המרכבה בינותי בענין הקץ... וקרובים היו דבריו לדברי המקובלים האמיתיים..." ובהמשך שם כותב שראה כתבים שהרמב"ם החל לכתוב בקבלה, אולם, הוא מוסיף "וכמדומה לו שטבע אלה הנסתרות להיות נעדרות מלפרסמם... ולכן לא גמרם וגנזם...". אולם, הרב יצחק שילת, כתב על מגילה זו כי היא מזויפת^[40]. כמו כן, דחה את דברי המגדל עוז האלו גם הרב קאפח^[41].

הערות שוליים