דבר שיש לו מתירין

דבר שיש לו מתירין הוא דבר איסור שיש אפשרות להתירו, וכיוון שיש אפשרות להתירו אינו בטל בתערובת (הסוגיא בביצה ג:).

דוגמא:

• ביצה שנולדה ביום טוב, אסורה באותו היום. אם נתערבה בביצים מותרות - אינה ניתרת בתערובת, כיוון שתותר ממילא לאחר יום טוב (בבלי:ביצה ג:).

האם דין זה מוסכם על כולם - כתב הרמב"ן (במלחמות פסחים כט) שחכמים חולקים על דין זה ורק רבי שמעון סובר דין זה. וגליון הש"ס (ירושלמי תרומות ד-א בסוף ההלכה) הביאו וכתב שדבריו תמוהים מכמה מקומות.

מקור וטעם

בטעמו נחלקו הראשונים:

1. שיטת רש"י (ביצה ג: ד"ה אפילו) שעד שיאכלנו באיסור (ע"י ביטול ברוב וכד') יאכלנו בהיתר (וביאר בקובץ שמועות (בבא מציעא כ ד"ה והנה גוף) שנקרא "יאכלנו באיסור" משום שביטול בתערובת אינו מתיר לחלוטין את סיבת האיסור, אלא סיבת האיסור קיימת ורק האיסור בפועל הותר).
2. שיטת הר"ן (בבלי:נדרים כב.) שבזה האיסור גם כן דומה קצת להיתר, שהרי גם הוא יותר לאחר זמן, ודבר הדומה לא מבטל אלא מחזק, כעין מין במינו. ונחלקו האחרונים בדעת הר"ן: מהרעק"א (בשו"ת מהדורא קמא כז וקפט) משמע שהר"ן אינו סובר את טעמו של רש"י כלל, והקובץ שיעורים (ביצה ד) וכן כתב כבר בצל"ח שם סובר שגם לר"ן טעם האיסור הוא כרש"י, שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, וחכמים רק סמכו את גזירתם על דין מין במינו, שכל גזירה דרבנן צריכה להסתמך על דין דאורייתא, דמילתא דליכא דכוותה באורייתא לא מתקני רבנן (במחלוקתם דן הפרי משה רוב נה-א,ג).

מקורו מדרבנן, אך מדאורייתא כן מתבטל. ולא רק לשיטת רש"י שרק חכמים החמירו שלא יתירנו כשיכול לאוכלו בהיתר (בבא מציעא נג. ד"ה דאורייתא, וביצה ג: ד"ה אפילו), אלא אף לשיטת הר"ן שהוא מדין מין במינו, משום שמדאורייתא אינו מין במינו, שהרי עכשיו הוא כן איסור בהיתר, ורק למחר יהיה היתר בהיתר (פרי מגדים משבצות זהב יו"ד קב-א).

בהכרעות שונות

בסעיף זה נפרט מה הדין בכל הכרעה בדבר שיש לו מתירין - מתי ההכרעה מועילה ומתי האיסור נשאר:

בתערובת מפורש בגמרא שיש דין דבר שיש לו מתירין (בבלי:ביצה ג:).

רוב בספקות (דהיינו שמסתפק על חתיכה מסוימת האם היא באה מהרוב או מהמיעוט, ולא רוב בתערובת, שיש תערובת שרובה היתר ומיעוטה איסור), נחלקו המפרשים האם יש בו דין "דבר שיש לו מתירין" ומחמירים, ויש בזה שלושה צדדים:

1. המגן אברהם (תקיג-יג) )אוסר.
2. הר"ן (ביצה סוף פ"ג ד"ה ת"ר) )הביא צד שמותר (הסתפק בזה).
3. הצל"ח (פסחים ז. ד"ה ובגוף) כתב שבכל דפריש מרובא פריש (רובא דאיתא קמן, כגון רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה) מותר. ומשמע מדבריו שברובא דליתא קמן (כגון רוב בהמות אינן טריפות) אסור.

ספק דרבנן מפורש בגמרא שיש בו דין יש לו מתירין. ובגדר איסורו ביאר הצל"ח (פסחים יז: בסופו אות קח ד"ה ומתוך וד"ה ולפי) שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא, ולכן אסור.

חזקת היתר יש בה דין דבר שיש לו מתירין. ובגדר האיסור ביאר הצל"ח (פסחים יז: בסופו אות קח ד"ה ומתוך וד"ה ולפי) שהיש לו מתירין דוחה את החזקה ונשאר ספיקא דאורייתא לחומרא.

ספק דרבנן שיש בו חזקת היתר חידש הצל"ח (פסחים יז: בסופו אות קח ד"ה ומתוך וד"ה ולפי) שמותר. וביאר שכל מה שמחמירים בספק דרבנן ביש לו מתירין הוא משום שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא, אך כשמצטרפת חזקת היתר, גם לאחר שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא - עדיין נשארת החזקה, ומותר.

ספק ספיקא נחלקו האם אפשר לסמוך עליו להקל בדבר שיש לו מתירין (רמ"א יו"ד קי-ח).

בספיקא דדינא - כשאינו ספק במציאות אלא ספק בדין, דבר שיש לו מתירין אינו אוסר, אלא הוא אוסר רק בספק במציאות (רעק"א ברכות ב. ד"ה שם וממאי (בסופו) מביא פר"ח לגבי ספיקא דרבנן, ומוסיף מדעת עצמו גם לגבי ספק ספיקא).

פרטי הדין

דרכי ההיתר (כיצד יש לו מתירין) שמובאות בגמרא הן שלוש:

1. ע"י זמן, כגון ביצה שנולדה ביום טוב ואסורה באותו היום, ולאחר יום טוב תותר ממילא (בבלי:ביצה ג:).
2. ע"י פעולה, כגון טבל, שאפשר להתירו ע"י הפרשת התרומות והמעשרות (בבלי:נדרים נח.).
3. ע"י מקום, כגון שנמצא חוץ לתחומו בשבת, ואפשר להתירו ע"י שיוליכנו לתחומו (ביצה לט., ורש"י ד"ה שיש לו מתירין).

והראשונים נחלקו לגבי דרך נוספת, והיא שהדבר מותר בשימוש אחר, כגון פת שאפאה עם הצלי בתנור, שאסור לאוכלה בחלב, אך היא מותרת גם כעת לאוכלה בלא חלב. הרי"ף והר"ן (נדרים לב., והביא גם את הרי"ף) סוברים שגם הוא נחשב דבר שיש לו מתירין ואסור, ויש חולקים (הביאם הר"ן שם).

כשיש ספק אם יהיו לו מתירין, ואינו בידו להתירו בלי הפסד, כגון ביצת ספק טריפה, שיש ספק האם התרנגולת תחיה עוד י"ב חודש ויתברר שאינה טריפה וביצתה מותרת, והיתר זה אינו בידו - נחלקו האם נחשב לדבר שיש לו מתירין ואסור (שו"ע יו"ד קב-ב הביא מחלוקת. ספר המקנה לח-ג אות ה: מותר, מנחת כהן (הובא בספר המקנה שם): אסור).

כשהמאכל יתקלקל עד שיהיו לו מתירין, לרמב"ם נחשב שיש לו מתירין ולמרדכי לא (רמ"א יו"ד קב-ד).

היתר שיחזור ויאסר, כגון חמץ בפסח, שאמנם יש לו היתר לאחר הפסח, אך יחזור ויאסר בפסח הבא שוב, נחלקו בו האם נחשב יש לו מתירין (לרמב"ם נחשב שיש לו מתירין ולמרדכי נחשב שלא. דנו במחלוקתם רמ"א יו"ד קב-ד וספר המקנה לח-ג אות ב).

יש לו מתירין רק לאחרים, למשל המבשל בשבת במזיד, שמותר במוצאי שבת רק לאחרים ולא לו - המגן אברהם סובר שנקרא יש לו מתירין ואסור אפילו לו, ויש מקילים. אך לאחרים לכו"ע נקרא יש לו מתירין, שהרי להם כן יהיה מותר (משנה ברורה שיח-ה).

דינים שונים

נדר הוא דבר שיש לו מתירין, שהרי יכול להישאל על נדרו. וביאר הגר"ש שקאפ (כתובות א ד"ה ולפ"ז, וכן הביא מהרא"ש) שההתרה נחשבת "דבר שיש לו מתירין" משום שעיקר התרת הנדר היא מכאן ולהבא, ואע"פ שהחכם עוקרו מעיקרו, מכל מקום עד היום היה אסור (מכאן ולהבא למפרע).

נזירות אינה דבר שיש לו מתירין. לדוגמא, יין גפן שנתערב ביין תאנים, והנזיר רוצה לשתותו. אע"פ שאפשר להישאל לחכם לא נחשב שיש לו מתירין, משום שהשאלה לחכם היא על הנזירות עצמה (שיבטל את הנזירות) ולא על הדברים האסורים (כגון שתיית היין), ורק כשהחכם עוקר את הנזירות - איסור שתיית היין מתבטל ממילא, לכן לא נחשב שיש לו מתירין (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דבר שיש לו מתירין בנזירות).