ארבעת השבויים

סיפור ארבעת השבויים הוא סיפור אגדה, ספק אמיתי ספק לא, שמסביר איך התפשטה התורה בעולם לאחר תקופת הגאונים בבבל. מקור הסיפור הוא ב"ספר הקבלה" לרבי אברהם בן דוד הספרדי, שנכתב במאה ה-12 לספירה הנוצרית.

המעשה

על פי הסיפור, היתה אניה שהפליגה בים התיכון, ועל סיפונה ארבעה חכמי ישראל שהפליגו מנמל בארי שבאיטליה הדרומית על מנת לאסוף כסף לצרכי ציבור. כששהתה האניה בין איי יוון, נתפסה בידי הצי של הכליף מקורדובה עבד אל-רחמן השלישי. ארבעת החכמים שהיו על סיפון האניה נשבו, ונפדו על ידי קהילות יהודיות בערי הנמל בהן עגנו אניות הצי. אחד השבוים- רבי שמריה בן אלחנן, נפדה על ידי קהילת אלכסנדריה שבמצרים, ומהר מאד הפך לראש יהודי מצרים ודיין בפוסטאט שעל יד קהיר (עירו של הרמב"ם). השני- רבנו חושיאל, הגיע לקירואן שבמרוקו, בסביבות שנת 970 לספירה הנוצרית, והפך להיות המנהיג הרוחני של יהדות צפון אפריקה- מרוקו, אלג'יר ותוניסיה. בנו של רבנו חושיאל הוא רבנו חננאל המפורסם, בעל הפירוש על הגמרא. השלישי- רבי משה ב"ר חנוך, הגיע עם בנו רבי חנוך לקורדובה שבספרד, ושניהם הפכו לרבנים חשובים שם. זהותו של השבוי הרביעי עלומה. על פי אגדה זו, היה זה מאת ה', שטרם פסקו הישיבות בבבל התפזרה התורה בשאר תפוצות העולם.