שיחה:יד יאיר

להלן דיווח על הנעשה במקום:

ראשית דבר, עדיין אין כניסת אזרחים למקום (כלומר, עדיין לא "זכיתי" לראות את ביתי החרב), כך שתמונות אין לי.

סיפור לעיתונות: את הסטוריית המקם בקצרה כבר כתבתי. אם תרצה פרטים נוספים (או אולי לדייק יותר בפרטים?), האיש שהיה הרוח החיה בהחזקת המקום במשך השנים הינו ויקי עזרא 02-9973153 0547-973153 050-3404037 אפשר לדבר גם עם איריס זנגי 052-8308333. כדאי גם לשאול אותם לגבי פרסום לציבור לתרום למקום. (זה היה מאוד חשוב, כשהמקום עמד, וק"ו כעת כשהמקום חרב!)

ותוספות בקצרה: במשך שבע עשרה השנים מאז הרצחו של יאיר מנדלסון הי"ד, הוקמה קבוצת יד יאיר שעסקה בשמירת הקשר והזיקה למקום, ששני אלו היו הרוח החיה והפעילים המרכזיים. בעוד הבסיס על עומדו, שימרו את החלק האזרחי בתפילות, שיעורי תורה ופעילויות. היה במקום גן משחקים לילדים, גל-עד לזכרו של יאיר מנדלסון הי"ד, רחבת הנצחה ובית כנסת. וכן בעוגות לחיילים, נדלקת נרות בחנוכה, משלוח מנות בפורים וכו', בארוע שנתי מרכזי (חגיגות האביב ביד יאיר) שהביא למקום מאות אנשים שבטאו את זיקתנו למקום. כמו"כ בימי האזכרה ליאיר הי"ד, ובתאריכים חשובים נוספים נערכו במקום פעילויות מתאימות. כמו"כ עסקו חברי הקבוצה ברכישות הקרקע מ"בעליהם" בערבים. לפני כארבע שנים ננטש הבסיס, ונשאר החלק האזרחי. ומאז, המקום זכה להתנכלויות בלתי פוסקות של שמאלנים וערבים, מבלי שהצבא "הצליח" למנוע את העניין. במשך השנים נהרסה מערכת החשמל, נבזז בית הכנסת, הושחת הגל-עד, ואף כמה פעמים נשרף בית הכנסת. אחרי ש"הוכח" שאין בכוחו של הצבא למנוע את בזיזתו של המקום, הוחלט מימוש זכותנו על המקום, ועשיית המעשה הצודק ביותר בפני עצמו, ועלינו על הקרקע להקמת ישוב. בי"ט בניסן תשס"ח עלינו על הקרקע משפת גולדמינץ, וכן קבוצת בחורים מישיבת נחליאל. הישיבה לקחה אחריות על החזקת המקום, שלחה את תלמידיה, ואף דאגה להבאת צוות הישיבה למסירת שיעורים וכו'. החזקת המקום דרשה מסירות נפש גבוהה ומסירות ממון גבוהה, הן מצד התנאים הלא קלים הנדרשים להקמת ישוב (ללא שום עזרה ממשלתית!), והן מצד העלויות הגבוהות הנדרשות להקמת ישוב חדש. זה כלל עלויות של מזון לישיבה, סולר לגנרטור, עלות שמירה אזרחית, רכב צמוד לנסיעות, ציוד מינימלי ללינה וניהול מקום וכו'. כמו"כ היה צריך להכשיר את המבנים למגורים ל...קיץ, ולחורף עוד לא היגענו. חיינו במקום בתנאים מיוחדים. אנחנו כמשפחה גרנו במכולה ששטחה 12 מ"ר, ללא מקלחות, ללא אפשרות להבאת כלי בית כבדים (אין מקום למכונת כביסה ותנור בישול...), ואף את המקרר שמנו מחוץ לבית, כדי שלא יתפוס מקום. שרותים היו שרותי "בול פגיעה", עד שהגיעו שרותים כימיים... רק כחודשיים אחרי עלייתנו על הקרקע הוכנו לנו שרותים ראויים, שהיו פרטיים של משפחתנו. שאר התושבים המשיכו להשתמש באמצעים האחרם הקיימים בשטח. אציין, כי לאחרונה, החלו בבניית שרותים ומקלחות לבחורים תושבי המקום, בנייה שטרם הסתייימה וכבר נהרסה. מועצת בנימין הביאה למקום גנרטור ע"מ שיספק את צורכי החשמל. עלויות החזקתו הביא לכך שהוא יופעל רק בלילה, וגם אז שימושו הוגבל ליכולת סיפוק החשמל שלו. (כלומר, המקרר בחוץ לא עבד ביום...) הישוב דולב תרם למקום עוקב מים. עוקב שהיה צריך בכל פעם למצא דרך למלאותו מחדש. את שני האחרונים החרימו "שומרי החוק" ביום רביעי י' אלול, ובאופן רישמי השאירו אותנו ללא מים וללא חשמל. (טוב, אנחנו לא אנשי פת"ח או חמאס. אנחנו האוייב האמיתי...) הצבא גם אסר להביא נשקים למקום, כך שבאופן רישמי היה לנו לשמור על עצמנו, ולהסתפק בכך שיש צבא "באזור", ואם קורה משהו יגיע גיפ'. אציין, כי רוב מפקדי הפלוגות והגדודים שהיו באזור (למעט המ"פ האחרון), הבינו את חשיבות המקום ואת הצורך בהגנתו, ושלחו סיורים תדירים, ואף קיימו תרגילים במקום. אזכיר, כי המקום נמצא שלושה וחצי ק"מ מדולב (הישוב הקרוב), ומרוח כמאה מטר מבתי רמאללה. מיקומו של המקום, גרם בתחילה לאנשי המנהל לטעון כי הוא נמצא ב"שטח A". לאחר שהבהרנו להם, שאם הם צודקים הרי שאין להם שום זכות תהתערב במה שקורה שם, ו"יתנו לנו להסתדר" עם הרש"פ, הם הודו שאכן ה"גבול" עובר 17 מטר מגדרות יד יאיר. אנו כמשפחה נהגנו להביא מים בבקבוקים מעוקב המים לביתנו, עד שהושמה חבית על גג מכולתנו, ומאז מילאו אותה כל פעם (בעזרת ג'ריקנים), לצורך מים זורמים בביתנו. (כל יום יומיים היה צריך למלא מחדש...)

המקום היה יפה ופסטוראלי. בית בין עצים עם נוף מרהיב של הרי בנימין. בין העצים היו מתקני משחקים לילדים, הן שהיו לני שהיגענו (אומגה, קרוסלה וכו'), והן שהוקמו באמצעים פשוטים לכבודנו (נדנדות ערסלים), והילדים מאוד אהבו את המקום. גם רחבת ההנצחה שמשה לנו כרחבת משקים לילדים, שם ישבו עם שולחנות וציירו או רכבו באופניים. יחד עם אהבתם את המקום, הקפדנו מאוד לא לנתק אותם מהחברה, ולקחנו אותם כל יום לגנים ולבתי הספר בחרשה ובדולב. כמו"כ היינו צריכים ליסוע כמעט כל יום לביתנו הקודם בחרשה לצורך מקלחות, כביסות, בישולים ועוד. (עשרים וכמה דקות נסיעה כל צד!) הנסיעות היום-יומיות, הינם אחד החלקים הקשים שבהאחזותנו במקום.

במכולנתו הקטנה כמעט ולא היה מקום לדברים. לכן, בכל ערב פרסנו מזרונים על הריצפה, ובכל בוקר אערמנו אותם אחד על השני כדי "שיהיה מקום לזוז בבית". כשרצו לתרום לנו מיטות, ויתרנו על קבלתם. זה היה "סותם" את כל הבית. חלק מהציוד שמרנו מחוץ לבית (אופניים, שולחנות וכיסאות), כי בבית לא היה להם מקום.

החיים החברתיים במקום היו מיוחדים. את סעודות השבת לבחורים בישלו משפחות מתנדבות מתושבי גוש דולב-טלמונים, והן התקיימו ב"חדר האוכל המרכזי" של יד יאיר. (כלומר, מבנה גדול רב תכליתי, ששימש כבית כנסת, חדר אוכל, מטבח מרכזי, חדר שיעורים וישיבות וכו'. גם אנו כמשפחה סעדנו איתם, והשתדלנו גם לערוס סעודות פרטיות משפחתיות בביתנו הקט.

הבחורים מסרו את נפשם על המקום, והשקיעו את כל כוחם ומרצם בהקמתו, בבנייתו ובהחזקתו. חברי האגודה, השקיעו גם הם שעות רבות מזמנם, וממון רב מכיסם לצורך החזקת המקום.

לצערנו הרב, אחד מפקחי המנהל, חומץ בן יין, מיכאל יכין שמו, יחד עם המ"פ האחרון של פלוגת "חורש ירון", עוררו פרובוקציות במקום שהתסיסו את השטח, והמקום הוחרב באופן לא חוקי, ע"י אלו שאמורים לשמור על החוק, ובמסגרת תפקידם הם עברו על החוק שאי אפשר להוציא אדם שגם במקום למעלה משלושים יום ללא דיון משפטי מקדים, ואף התעלמו מצו ביניים מבג"ץ המורה להם להפסיק את פעולות ההרס.

אלו הם הדברים בקצרצרה (אין לי כעת כח לכתבו עוד).

יזכנו ה' לשוב למקום במהרה.

בברכה, מאיר גולדמינץ 054-5409506

דניאל ונטורה 13:41, י"ט באלול ה'תשס"ח (IDT)

כתבה מערוץ 7

כתבה מערוץ 7 מאת : אורנית עצר

מאיר גולדמינץ, תושב המאחז 'יד יאיר' הסמוך לדולב שפונה בשבוע שעבר, סיפר לערוץ 7 על הקמת המאחז, על ההיאחזות העיקשת במקום בתנאים קשים וללא תמיכה ועל החרבת המקום.

נזכיר כי ביום חמישי האחרון כוחות צבא ומשטרה, בליווי אנשי המנהל האזרחי פינו את המבנים במאחז 'יד-יאיר' הסמוך ליישוב דולב מיושביו. דחפורי המנהל האזרחי הרסו חלק גדול מהמבנים במקום ואת הגל-עד לזכרו של יאיר מנדלסון הי"ד על שמו קרוי המקום.

ההריסה התבצעה לפני שניתנה החלטת בג"ץ, שהורה שלא להרוס אף מבנה במקום עד לשעה 16:00 בה הייתה אמורה להינתן תשובת המדינה לעתירה שהגישו המתיישבים במקום נגד ההריסה.

תגובה ציונית הולמת לרצח יאיר מנדלסון הי"ד

לפני כשבע עשרה שנה, בי"א ניסן תשנ"א, נרצח יאיר מנדלסון תושב דולב, כבר אז רצו להקים במקום יישוב על שמו. זאת בהתאם ל"נוהג" של אותם ימים, של "תגובה ציונית הולמת", שבמקום שבו נרצח יהודי מקימים ישוב.

שר הביטחון דאז, משה ארנס, לא אישר את הקמת היישוב ולאחר מאבק הוקם במקום בסיס צבאי. הבסיס בהגדרתו כלל לידו פארק אזרחי, לזכרו של יאיר מנדלסון הי"ד. מאיר גולדמינץ מספר כי במשך השנים אדמת הפארק נרכשה מבעליה הערבי הקודם.

פריחתו של המאחז ותחילתן של ההתנכלויות

במשך שבע עשרה השנים מאז הירצחו של יאיר מנדלסון הי"ד, קבוצת יד יאיר עסקה בשמירת הקשר והזיקה למקום וערכה ביד יאיר פעילות קהילתית פורה: תפילות, שיעורי תורה ופעילויות. הוקם גן משחקים לילדים, גל-עד לזכרו של יאיר מנדלסון הי"ד, רחבת הנצחה ובית כנסת. ביד יאיר חילקו עוגות לחיילים, עלו להדליק נרות חנוכה, משלוח מנות בפורים ועוד. לדברי גולדמינץ, "גולת הכותרת הייתה באירוע שנתי מרכזי (חגיגות האביב ביד יאיר) שהביא למקום מאות אנשים שבטאו את זיקתנו למקום".

הוא מספר כי, "בימי האזכרה ליאיר הי"ד, ובתאריכים חשובים נוספים נערכו במקום פעילויות מתאימות. בנוסף עסקו חברי הקבוצה ברכישות הקרקע מ"בעליהם" בערבים".

הוא מזכיר כי "לפני כארבע שנים ננטש הבסיס הצבאי. לאחר עזיבת הצבא 'זכה' המקום להתנכלויות בלתי פוסקות של שמאלנים וערבים, מבלי שהצבא 'הצליח' למנוע אותן. במשך השנים נהרסה מערכת החשמל, נבזז בית הכנסת, הושחת הגל-עד, ואף כמה פעמים נשרף בית הכנסת"".

"אחרי ש"הוכח" שאין בכוחו של הצבא למנוע את בזיזתו של המקום, החלטנו על מימוש זכותנו ועלינו על הקרקע להקמת ישוב", הוא מציין.

בית הכנסת נשרף בידי פורעים והיישוב הוקם

"העלייה לקרקע התבצעה לאחר שבי"ט בניסן בשנה זו נכנסו שמאלנים, ערבים ועיתונאים למקום, שרפו את בית הכנסת, והחליפו את דגלי ישראל בדגלי אש"ף. כתגובה, באותו יום החלה התיישבות יהודית רצופה במקום", הוא אומר.

עוד הוא מספר, "עלינו על הקרקע משפת גולדמינץ, וכן קבוצת בחורים מישיבת נחליאל. הישיבה לקחה אחריות על אחזקת המקום, שלחה את תלמידיה, ואף דאגה להבאת צוות הישיבה למסירת שיעורים.החזקת המקום דרשה מסירות נפש גבוהה ומסירות ממון גבוהה, הן מצד התנאים הלא קלים הנדרשים להקמת ישוב (ללא עזרה ממשלתית), והן מצד העלויות הגבוהות הנדרשות להקמת ישוב חדש - עלויות של מזון לישיבה, סולר לגנראטור, עלות שמירה אזרחית, רכב צמוד לנסיעות, ציוד מינימאלי ללינה וניהול מקום".

משפחת גולדמינץ נתקלה בקשיים רבים אך לא ויתרה, "חיינו במקום בתנאים מיוחדים. אנחנו כמשפחה גרנו במכולה ששטחה 12 מ"ר, ללא מקלחות, ללא אפשרות להבאת כלי בית כבדים (אין מקום למכונת כביסה ותנור בישול), ואף את המקרר שמנו מחוץ לבית, כדי שלא יתפוס מקום. בכל ערב פרסנו מזרנים על הרצפה, ובכל בוקר ערמנו אותם אחד על השני. חלק מהציוד שמרנו מחוץ לבית (אופניים, שולחנות וכיסאות), כי בבית לא היה מקום", מספר אב המשפחה, "שירותים היו שרותי "בול פגיעה", עד שהגיעו שירותים כימיים, רק כחודשיים אחרי עלייתנו על הקרקע הוכנו לנו שירותים ראויים, שהיו פרטיים של משפחתנו. מועצת בנימין הביאה למקום גנראטור ע"מ שיספק את צורכי החשמל. עלויות החזקתו הביא לכך שהוא יופעל רק בלילה. הישוב דולב תרם למקום עוקב מים".

גולדמינץ מסביר על תרומת המאחז ומיקומו לביטחון היישובים באזור, "רוב מפקדי הפלוגות והגדודים שהיו באזור הבינו את חשיבות המקום ואת הצורך בהגנתו, ושלחו סיורים תדירים, ואף קיימו תרגילים במקום", הוא אומר ומזכיר כי המקום נמצא שלושה וחצי ק"מ מהיישוב דולב ומרוחק כמאה מטר מבתי רמאללה".

עוד הוא מציין כי, "מיקומו של המאחז גרם בתחילה לאנשי המנהל לטעון כי הוא נמצא ב"שטח A". לאחר שהבהרנו להם, שאם הם צודקים הרי שאין להם שום זכות להתערב במה שקורה שם, ושיתנו לנו להסתדר עם הרש"פ, הם הודו שאכן ה"גבול" עובר 17 מטר מגדרות יד יאיר".

לדברי גולדמינץ ילדיו מאוד אהבו את ביתם החדש, ""המקום היה יפה ופסטוראלי. בית בין עצים עם נוף מרהיב של הרי בנימין. בין העצים היו מתקני משחקים לילדים. גם רחבת ההנצחה שמשה לנו כרחבת משקים לילדים, שם ישבו עם שולחנות וציירו או רכבו באופניים"

הוא מוסיף כי "יחד עם אהבתם את המקום, הקפדנו מאוד לא לנתק אותם מהחברה, ולקחנו אותם כל יום לגנים ולבתי הספר בחרשה ובדולב. היינו צריכים לנסוע כמעט כל יום לביתנו הקודם בחרשה לצורך מקלחות, כביסות, בישולים ועוד. (עשרים דקות נסיעה לכל כיוון) הנסיעות היום-יומיות, הינם אחד החלקים הקשים שבהיאחזותנו במקום".

לדבריו, "החיים החברתיים במקום היו מיוחדים. את סעודות השבת לבחורים בישלו משפחות מתנדבות מתושבי גוש דולב-טלמונים, והן התקיימו ב"חדר האוכל המרכזי" של יד יאיר. הבחורים מסרו את נפשם על המקום, והשקיעו את כל כוחם ומרצם בהקמתו, בבנייתו ובהחזקתו. חברי האגודה, השקיעו גם הם שעות רבות מזמנם, וממון רב מכיסם לצורך החזקת המקום".

"במשך כחמישה חודשים, גרנו שם משפחת גולדמינץ יחד עם רווקים ותלמידים מישיבת נחליאל, עד החורבן היום בידי שלוחי ממשלת הרשע", הוא אומר בצער.

החורבן

"ביום חמישי האחרון הגיעו כוחות החורבן ליד יאיר בהפתעה והרסו הכול" אומר גולדמינץ. לדבריו, "אחד מפקחי המנהל יחד עם המ"פ האחרון של פלוגת 'חורש ירון', עוררו פרובוקציות במקום שהתסיסו את השטח, והמקום הוחרב באופן לא חוקי, על ידי אלו שאמורים היו לשמור על החוק".

עוד הוא טוען כי "במסגרת תפקידם הם עברו על החוק הלא מאפשר להוציא אדם שגר במקום למעלה משלושים יום ללא דיון משפטי מקדים, ואף התעלמו מצו ביניים מבג"ץ המורה להם להפסיק את פעולות ההרס".

עוד הוא מספר, "ביום ההריסה כשעזבתי את מקום עבודתי וניסיתי להגיע הביתה, נחסמתי ללא הצגת שום צו המורה כי המקום הינו שטח צבאי סגור. לא עזרה לי הטענה שמונעים ממני לשוב לביתי".

גם כיום יש לגולדמינץ טענות על התנהלות הצבא והמשטרה, "לאחר היום המר עדיין אין כניסת אזרחים למקום ועדיין לא 'זכיתי' לראות את ביתי החרב. רכבי שהיה ביד יאיר נגרר כנראה למשטרת בית-אל, וכן הציוד שהיה בבית, הכולל מקרר שולחן, כיסאות אופניים ועוד, עדיין נמצא במקום בלתי ידוע".

גולדמינץ מציין כי פנה לצה"ל ולמשטרה לבקש את הציוד אך לא קיבל תשובה ברורה על מיקומו. "ראוי היה שיודיעו באופן רשמי היכן הציוד ולא אצטרך להתרוצץ מאחד לשני", אמר. גורמים צבאיים אמרו לערוץ 7 כי ציוד אישי יקר הכולל אף כלי רכב ומכשירי חשמל ככל הנראה נמצא בחטמ"ר בנימין .

תגובת דובר צה"ל: "הציוד אשר נמצא בשטח המאחז הבלתי חוקי "יד יאיר" פונה בשלוש משאיות לאחד מבסיסי צה"ל הקרובים, ובנוסף הוצבה פלוגת מג"ב לשמור על האתר. הודעה רשמית כבר הועברה להתיישבות על מנת שיבואו למשוך ציוד זה".

"צה"ל ימשיך לממש אחריותו לאכיפת החוק והסדר באזור יהודה ושומרון. כל המבנים באתר הבלתי חוקי היו ברח הריסה ו/או פינוי"

"אזרחים המעוניינים לקבל את ציודם בחזרה ו/או שחשים כי נעשה להם עוול רשאים לפנות בצורה המקובלת לגרומי הצבא – עד כה לא התקבלה פנייה שכזו".

לאחר קבלת תגובה זו מדובר צה"ל פנינו לדו"צ בשנית על מנת לברר למה הכוונה 'הועבר לאחד מבסיסי צה"ל הקרובים', בנוסף ניסינו לברר למי הועברה ההודעה הרשמית על מקום הימצאו של הציוד, איך בדיוק היה אמור בעל הרכוש לנחש שהציוד הגיע למקום אליו הגיע אם המכתב ששוגר לא הגיע אליו או לידיעתו? - האם בעל הרכוש אמור לכתת את רגליו בין בסיסי צה"ל השונים ולחפש את הציוד? עד כה לא התקבלה תגובה בעניין מדובר צה"ל.

דניאל ונטורה 10:10, כ"ו באלול ה'תשס"ח (IDT)