שביתה

שביתה הוא כלל בהלכות עירובין, האומר כי הלכות תחום שבת נקבעים לפי הרגע שבו החלה השביתה בבין השמשות של ערב שבת. ברגעים ראשונים של יום השבת, חלים דיני אסור והיתר על האדם, וממילא דיני תחום שבת ודומיהן מתייחסים לאדם במצב שהיה בשעה זו.

כל העיר ומוקף מחיצות כארבע אמות דמי

תחום שבת נקבע לפי המקום בו שהה היהודי בבין השמשות, אם אדם שהה בבין השמשות בעיר או במקום מוקף מחיצות, מותר לו להלך בכל המקום בחופשיות, אך אם הוא שבת מחוץ לעיר ובאו נכרים והכניסו אותו לשבת בעיר, או שנכרים הקיפו אותו בשבת במחיצות, אסור לו להלך בכל המקום בחופשיות אלא אך ורק אלפיים אמה שבהם קנה שביתה מערב שבת.

נחלקו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה עם רבי יהושע ורבי עקיבא בדין אדם שנתנוהו במחיצות בשבת, האם מותר לו להלך את כל המחיצות, ולהלכה נפסק כרבן גמליאל שמותרעירובין מב א. בתלמוד הובאו שתי גישות להלכה זו: האחת אומרת כי הם נחלקו האם אומרים "כל הבית כולו כארבע אמות דמי" כשלא שבת מבעוד יום, וגישה אחת אומרת כי הם נחלקו הילוך סהדר ודיר אטו בקעה.

מחלוקת אחרת היא בדין אדם שנמצא בספינה בערב שבת, ובזאת נפסקה ההלכה כרבן גמליאל. לפי רבה הסיבה היא הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום, ולפי רבי זירא הואיל וספינה נוטלתו מתחילת ארבע לסוף ארבע. רש"י מסביר כי הכוונה היא שלעולם אינו קונה שביתה כי לעולם אינו נמצא בארבע אמות מסויימות, ומכיוון שלא קנה שביתה לא חל עליו איסור בהתאם לשביתה מסויימת, לפי פירוש אחר מדובר כשהוא צועד לאחור והספינה צועדת קדימה כך שהוא תמיד נמצא באותן ארבע אמות של רגע קודם, (פשט זה מופרך על ידי רש"י) ולפי פירוש שלישי שהוא העיקר, נחשבת הפסינה כאילו מוציאתו ממקומו בעל כרחו והרי הוא כמי שהוציאוהו נכרים שיש לו ארבע אמות בכל מקום שהוא.

שביתת חפצי הפקר

נחלקו רבי יוחנן בן נורי ושאר החכמים האם שביתה נעשית רק מדעת וממילא חלה רק על חפצים השייכים לאדם שדעתו עליהם, או שמא חלה אפיל ושלא מדעת ומילא חלה גם על נכסי הפקר ועל אדם הישן. לפי רבי יוחנן בן נורי יש שביתה לנכסי הפקר כמו למשל לגשמים הבאים לעיר, למים שהיו בבאאר מים ונשאבו בשבת, ולפי חכמים אין שביתה עצמאית לכלים אלא הם כרגלי הממלא.