דבש

דבש

דבש הוא נוזל מאכל מתוק ודביק.

דבש מיוצר בדרך כלל מעיבוד של דבורים לצוף הנאסף מכוורות או מתמרים.

הדבש במקרא

כאשר מוזכר "דבש" במקרא הכוונה לרוב לדבש תמרים (הנקרא בימינו "סילאן").

• "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח, שם יז, במדבר טז יג, שם יד ועוד)
• "ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח ח).
• שמשון שיסע כפיר אריות ליד תמנה, וכששב למקום לאחר זמן, מצא עדת דבורים שהתמקמה בגוויית האריה. שמשון רדה את הדבש ואכלו. לאחר מכן נשא אישה פלשתית, ובמהלך משתה הנישואין חד חידה לנאספים: "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק". שמשון הבטיח, למי שיפענח את פשר המשפט, שלושים סדינים ושלושים חליפות בגדים, והעניק שבעה ימים למציאת הפתרון.

הפלשתים לא הצליחו לפתור את החידה, ופנו לאישתו ואיימו עליה ברצח אם לא תאלץ את שמשון לגלות לה את הפתרון. האישה הפעילה נגד שמשון את נשק הדמעות עד שגילה לה את התשובה: "מה מתוק מדבש ומה עז מארי". כאשר פתרו לו הפלשתים את החידה רגז שמשון על הדרך שבה הגיעו לפתרונה, וקרא: "לולא חרשתם בעגלתי, לא מצאתם חידתי" (שופטים יד).

• התנ"ך מספר כי באחת ממלחמותיו של שאול המלך בפלישיתם, הוא קילל את מי שיאכל עד תום המלחמה. אולם, יונתן בנו, שלא שמע את הקללה, הלך עם נושא כליו וטעם מדבש שהאיר את עיניו.

הדבש בהלכה

לכאורה, הדבש היה אמור להיות אסור באכילה, מפני שישנו כלל בהלכות מאכלות אסורות: "כל היוצא מן הטמא טמא", כלומר, כל מה שיוצא מחיה טמאה (כגון ביציה וחלבה) אסור באכילה, והדבש מוצאו מהדבורה הטמאה. אלא, שחז"ל (תוספתא בכורות א ה ובבלי בכורות ז ב, ונפסק להלכה ברמב"ם מאכלות אסורות ג ג) מסבירה שהוא מותר כיוון

• הדבש הוא אחד משבעת המשקים המכשירים לקבלת טומאה.
• אחד מסימני ראש השנה הוא תפוח בדבש, כסמל לשנה מתוקה.

דבש בדברי חז"ל

• הגמרא במסכת בבא בתרא ^{(דרוש מקור)} מספרת כי הורדוס הרג את אשתו מרים החשמונאית ושימר את גופתה בדבש למשך שנתיים כדי שיוכל לומר שהוא נשוי לבת מלך.