קרח בן יצהר

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:54, 23 במרץ 2015 מאת אברהם אליצור (שיחה | תרומות) (←‏בני קרח)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קרח בן יצהר עמד בראש קבוצת אנשים (עדת קרח) שניסתה להדיח את משה רבינו ואהרן הכהן מתפקידיהם בהנהגת עם ישראל במדבר, כמסופר בפרשת קרח.

משפחתו של קרח

לקהת, אחד משלושת בניו של לוי בן יעקב, היו ארבעה ילדים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. משה ואהרן היו בניו של עמרם, וקרח היה בן דודם, בנו של יצהר. בדברי הימים (ו, ז) נקרא יצהר עמינדב. נשיא בית קהת היה אליצפן בן עוזיאל.

המחלוקת עם משה

סיבת המחלוקת

רש"י מסביר שסיבת המחלוקת היתה מינויו של אליצפן לנשיא בית קהת: "אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך [משה] ואחד כהן גדול [אהרן]. מי ראוי ליטול את השניה - לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם!"

אל קרח הצטרפו מבני ראובן. ע"פ רש"י, הצטרפו בני ראובן כי היו שכנים לקהת, ששכן בדרום, "אוי לרשע אוי לשכנו". ראב"ע מסביר, שהיתה להם סיבה ספציפית: כיון שראובן היה צריך להיות המנהיג, ושבט לוי תפס את הכהונה וההנהגה, ומשה מינה לעוזרו את יהושע, שהיה מצאצאי יוסף.

אירועי היום הראשון

האירוע התרחש במהלך ארבעים השנה בהם היו ישראל במדבר לאחר חטא המרגלים, ולא מצוין תאריכו במקרא.

קרח אסף מאתיים וחמשים אנשים "נשיאי-עדה, קריאי-מועד, אנשי-שם", כלומר אנשים חשובים, וביניהם דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת - שלושתם משבט ראובן, וע"פ הפרשנים גם רוב האחרים היו משבט ראובן - ויצא כנגד משה, בטענה: כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' - ומדוע תתנשאו על קהל ה'? על פי המדרש [1], שאל קרח את משה האם טלית שכולה עשויה תכלת - חייבת בציצית, והאם בית שכולו מלא בספרי תורה חייב במזוזה - והנמשל, שכך גם עם ישראל, שכולו קדוש, אינו זקוק למנהיג. אבל משה ענה שהטלית והבית חייבים, וקרח לעג לו שאלו הלכות לא הגיוניות, והוא בודאי ממציא הכל מעצמו.

משה השיב להם, שיקחו מחתות, ויבואו למחרת בבוקר להקטיר קטורת במשכן - ואז יראה ה' במי הוא בחר להיות כהן. הוא תקף אותם על כך שלא מספיק להם ש-ה' נתן להם להיות לויים, והם רוצים להיות גם כהנים, ואמר שהם מתלוננים על ה', שהרי הוא זה שבחר בו ובאהרן, ולא על אהרן.

משה שלח לקרוא לדתן ואבירם, כדי שישמיעו את טענותיהם, אך הם סירבו לבוא, והאשימו את משה שהוא מנסה להשתרר על כל בני ישראל, לאחר שרימה אותם ואמר להם שהוא מביא אותם לארץ זבת חלב ודבש, ולא הביא.

אירועי היום השני

למחרת, נאספה עדת קרח במשכן, ביחד עם אהרן הכהן, כדי להקריב קטורת. ה' רצה להשמיד את כל ישראל, אך משה ואהרן יתפללו שלא יעשה זאת. ה' אמר למשה להרחיק את העדה מאהלי קרח, דתן ואבירם, ומשה יצא אל אהליהם של דתן ואבירם, ביחד עם זקני ישראל, בעוד אהרן נתר עם מקריבי הקטורת. משה הורה לכל הנוכחים להתרחק מדתן ואבירם ואהליהם, ולא לגעת בשום דבר ששייך להם, כדי שלא ימותו ביחד איתם. בינתיים, יצאו דתן ואבירם ומשפחותיהם, ונעמדו בפתח האוהל.

משה הכריז, שההוכחה לכך שהוא לא המציא מלבו את כל דבריו, אלא אמר את כולם בשליחות ה', היא שדתן ואבירם לא ימותו ככל האדם, אלא יבלעו באדמה. מיד כשסיים משה לדבר נפתחה האדמה, ובלעה את דתן ואבירם, על רכושם, נשיהם וטפם, ואת כל רכושו ומשפחתו של קרח מלבד בניו.

אופן מותו של קרח

בגמרא [2], מובאת מחלוקת באיזו מיתה מת קרח עצמו: על פי הפשט, נשרף קרח, כיון שהיה ממקריבי הקטורת - אך בפרשת פינחס כתוב: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם [את דתן ואבירם] ואת קרח במות העדה". יש דעה שהוא לא היה לא מהבלועים ולא מהשרופים - כלומר מת במגפה - ויש דעה שהיה גם מן השרופים וגם מן הבלועים - כלומר, הוא אכן היה מן המקריבים קטורת, והוא נשרף מבפנים, אך גופו התגלגל אל מקום אהלו, ושם הוא נבלע באדמה.

דמותו של קרח

על פי המדרש, קרח היה כל כך עשיר, שהיו לו שלוש מאות פרדות שנשאו את המפתחות של אוצרותיו. חז"ל דורשים את שמו: "קרח - שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר - בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, בן קהת - בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי - בן שנעשה לויה בגיהנם". בגמרא אף מובאת מחלוקת האם קרח ועדתו יקומו בתחית המתים או לא.

בני קרח

בפרשת פינחס כתוב: ובני קרח לא מתו (במדבר כו, יא). בני קרח הם אסיר, אלקנה ואביאסף, שע"פ רש"י, היו בתחילה בעצת אביהם, ובשעת המחלוקת פרשו. וכשפתחה הארץ את פיה, נבלעו כל סביבותיהם, ורק מתחתיהם נשאר מקום עליו הם עמדו.

על אחד-עשר ממזמורי תהלים חתומים "בני קרח". רש"י מסביר שאלו בניו של קרח ממש, וכשפתחה הארץ את פיה והם לא נבלעו, שרתה עליהם רוח הקודש, והתנבאו על הגלויות ועל מלכות בית דוד, וראב"ע מפרש, שהם מצאצאי קרח שחיו בתקופת דוד, וזהו הימן, נכדו של שמואל, שהיה מצאצאי קרח.

  1. הערת שוליים
  2. (סנהדרין קי, א)