כותח

כותח או הכותח הבבלי הוא מין מאכל שמטבלים בו מאכלים אחרים, המוזכר במקומות רבים במשנה ובתלמוד.

רכיבי המאכל והשפעותיו

בכותח מעורבים בין השאר קמח, וחלב חמוץ. בתלמוד מובא כי הכותח מתיש את כח הגוף (בבלי פסחים מב א) בשל הקמח שמתעפש לאחר זמן בתוך הקמח רש"י שם וכן הוא מטמטם את הלב בשל ה"נסיובי דחלבא" שהוא השומן שבחלב שממנו נעשה הכותח. מסיבה זו הזהיר רב משרשיא את בניו שלא לטעום ממאכל זה בשום פנים ואופן (בבלי כריתות ו א).

אופן אכילתו

הכותח שימש לטיבול בלבד (בבלי שבת יט א ברש"י), הוא היה חריף מאוד ואין אדם יכול לאכול ממנו כזית בכדי אכילת פרס (בבלי פסחים לו ב). מסיבה זו אסור למכור אותו בחנויות שלושים יום קודם הפסח פסחים שם.

הכותח משמש כטיבול טוב מאוד ובריא לזרעיני פשתן, אך לא היו יודעים מכך רק תלמידי החכמים שאסרו לומר זאת לעם הארץ פן יעקרו את זרעוני הפשתן לצורך זה (בבלי נדרים מט א). כמו כן היו רגילים לטבול בו ביצים קשות, ולכן חז"ל (בבלי ברכות ס ב) השתמשו בביטוי "כי ביעתא בכותחא" (כביצה בכותח) כמשל לדין פשוט וברור, כלומר, שגם דין פשוט וברור לכולם כמו הדין שמותר לאכול ביצה בכותח, לא יורה אדם בפני רבו (על פי הסבר רש"י).

הלכותיו

לחם הנאפה בשביל כותח, אינו חייב בחלה, אלא אם כן עשו אותו בצורה ערוכה ומסודרת, שאז יתכן שישתמשו בו לצרכים אחרים (בבלי ברכות לז).

בגמרא (בבלי שבת סז ב) מובא, כי אין לרקד בשעת הכנת הכותח, משום דרכי האמורי.

פרשנויות

על פי הרב קוק (עין איה שבת פרק ו קט), הכותח מסמל את הפיכת הדברים שיצאו מכלל שימוש לשמישים ומועילים, שהרי הוא נעשה מחלב ולחם שהתקלקלו ויצאו מכלל שימוש, ולכן ריקוד לכותח נחשב לדרכי האמורי, מפני שדרך הרשעה להגדיל את הדברים הקטנים, ובמקום לרקוד על תיקון הדברים המקולקלים המשמעותיים, מטים את השמחה הזו לדברים טפלים בעלי חשיבות מועטה.

יש שטענו כי ה"שתיתא" המוזכרת בתלמוד בכמה מקומות היא הכותח‏^[1].

הערות שוליים