שינוי הדין
|
|
שינוי הדין הוא מצב, בו אדם עבר חטא במצב הלכתי מסוים, וכאשר נודע החטא הוא במצב בו השתנה דין העונש על חטא זה, כך שאם היה עובר על חטא זה במצב העכשווי, היה דינו שונה.
שיטת שילא
משנה אותה מביא אחד מחכמי התלמוד בשם שילא, דנה בנידון של נערה המאורסה, שבאו עדים כי זינתה לאחר אירוסיה ולפני נישואיה. ההלכה קובעת כי במקרה כזה דינה מוות בסקילה. השאלה היא מה דינה אם באו עדים לאחר שנהפכה לבוגרת, שדינה בחנק אם זינתה בעודה בוגרת. הספק הוא, אם יש להעניש אותה לפי דינה בשעת העבירה, או לפי דינה בשעת קבלת העונש. לפי הגרסה העממית של אותה משנה ששנה שילא, דינה של האשה הוא בחנק, כמו דינה בשעת העונש.
למרות הגרסה העממית, הגמרא[1] מעדיפה את גירסתו של רבי יוחנן, הגורס במשנתו של שילא כי גם אם באו עדים לאחר שבגרה, דינה בסקילה. ההכרח לכך, הוא מכיוון שישנה ברייתא הפוסקת, כי בעל המוציא שם רע על אשתו, שזינתה לאחר אירוסיה, והתגלה כי הדבר אמת, דינה בסקילה, גם אם בגרה בין האירוסין לנישואין, ומכאן שגירסתו של רבי יוחנן עדיפה.
שיטת רבי שמעון בר יוחאי
משנה אחרת, במסכת הוריות[2] הדנה בחטא שנעשה בשגגה, על פי פסק שגוי של הסנהדרין. המשנה מבדילה בין דין אדם רגיל שחטא, ובין דינם של מלך וכוהן גדול, שהקרבן אותם צריכים להביא - שונה משל אדם פשוט. דינו של אדם רגיל הוא כבשה או שעירה נקבה, ואילו נשיא מביא שעיר זכר, וכוהן גדול שנמשח בשמן המשחה מביא פר להקרבה.
המשנה דנה בנידון, שהמלך והכוהן גדול, חטאו לפני המינוי, ונודע להם לאחר המינוי. לפי תנא קמא, גם אז אין דינם שונה, והם מביאים קרבן כהדיוט - אדם רגיל. לעומת זאת, רבי שמעון בר יוחאי, סבור שכאשר ישנה סתירה בין שעת הקרבן לשעת החיוב, אין להם להביא כלל קרבן, משום שחיוב הקרבן תלוי הן בשעת החטא והן בשעת הידיעה, ומכיוון ששעל החטא מחייבת כבשה ושעת הידיעה מחייבת שעיר, אין לו להביא קרבן.
שיטה זו, של רבי שמעון בר יוחאי, היא השיטה היחידה המתחשבת אף בשעה שנודע החטא, אם כי למרות זאת הגמרא מעדיפה את גירסתו של רבי יוחנן בדין נערה המאורסה, שכן אף רבי שמעון שמתחשב בשעת הידיעה, מתחשב גם בשעת החטא, ואין אף דעה במשנה המתחשבת כליל בשעת ידיעת החטא.