חידוש
|
|
חידוש הוא מצווה או הלכה בתורה, שחלק מכלליהן ויסודותיהן אינו לפי הכללים ההלכתיים הרגילים, ולכן לא ניתן לקבוע את כלליהן האחרים לפי הכללים הסטנדרטיים הרגילים, ואף לא ניתן להסיק מכלליהן והלכותיהן למצוות אחרות.
דוגמאות בולטות
דיני אישות
בקדושין כא ב מובאת דעתו של רב, לפיה מצוות אשת יפת תואר הנלמדת בפרשת כי תצא, היא חידוש. בפרשייה זו קובעת התורה כי כאשר יהודי יוצא למלחמת מצווה ורואה אישה גויה שחושק בה, הוא רשאי לשאת אותה לאחר חודש ימים ולאחר שלבי הכנה מסוימים. מצווה זו היא חידוש, שכן הלכה למשה מסיני שאסור להתחתן עם אשה שאיננה מהעם היהודי. דין דומה מופיע לגבי עבד עברי שמותר לו לשאת שפחה כנענית,[1] ולכן לפי דעתו של רב אין לחלק בו בין כהן, לישראל שאינו כהן.
עדים זוממים
דוגמה נוספת היא עדים זוממים; התורה קובעת כי כאשר עדים העידו עדות מסוימת, ובאו עדים אחרים והעידו כי באותה שעה היו עמם במקום אחר וממילא לא היה באפשרותם להיות במקום בו ראו את העדות, פוסקת התורה כי יש להאמין לעדים האחרונים המזימים את העדים הראשונים, וכעונש יש לבצע בעדים הראשונים את העונש ביקשו לחייב. לפי דברי האמורא אביי,[2] העדים נפסלים לעדות כבר מהשעה שהעידו את העדות, שהרי עכשיו התברר כי באותה שעה כבר העידו עדות שקר, ואם כן כל העדויות שהעידו מאז והלאה אין להן תוקף הלכתי. לעומת זאת, רבא סבור כי העדים נפסלים רק מאותה שעה שהתברר כי עדותם הייתה עדות שקר, על ידי העדים הזוממים. אחת מהפרשנויות לדעתו של רבא היא בכך שדין עדים זוממים הוא חידוש, שהרי כשם שאנו מאמינים לעדים האחרונים שהעדים הראשונים היו במקום אחר ולא כפי שאמרו הם עצמם, כך היה עלינו להאמין במידה שווה לעדים עצמם הטוענים כי הם כן היו במקום, ומכיוון שהלכה זו היא בגדר חידוש ואינו בגדר סברה, גם הכללים האחרים של דין זה שונים מהרגיל, ואין לנו לומר את סברותינו בנושא יותר מאשר שנכתב בתורה בפירוש, שהם נפסלים כאשר באו העדים הזוממים לבית הדין להזימם.
איסורי אכילה
גם איסור בישול בשר בחלב מוגדר על ידי התלמוד כחידוש,[3] מכיוון שהאיסור הוא רק על בישול ולא על שרייה, ובעוד שבשר שנתבשל זמן קצר ביותר בחלב אסור, בשר שהיה שרוי יום שלם בחלב הוא מותר, ומכאן שגדר האיסור הוא לא על פי הכללים הרגילים. אף ההיתר של שתיית חלב מבהמה טהורה מוגדר על ידי התלמוד כחידוש,[4] מכיוון שהתהוותו של החלב הוא לפי דעה אחת - מדם האסור באכילה, ולפי דעה שנייה החולקת על כך - מכיוון שהחלב הוא כאבר מן החי, מכיוון שהוא חומר הנוצר מגופה של בהמה טהורה ונאכל בעודה חיה, ולכן לאחר שאנו יודעים מהפסוק "ארץ זבת חלב ודבש" כי החלב מותר, שהרי אין שבחה של ארץ ישראל בדבר טמא, ייתכן שגם חלב של בהמה טמאה הוא מותר, ולכן ישנו פסוק מיוחד האוסר חלב בהמה טמאה.
איסור גיעולי עכו"ם, כלומר כלי שבושלו בו מאכלי טריפה על ידי גויים, גם הוא בגדר חידוש, שכן כלל הוא בכל התורה שנותן טעם לפגם מותר, כלומר איסור הבלוע בכלי וכבר עברו עשרים וארבע שעות מאז שנבלע בו, מותר מן התורה לבשל בכלי ואין צורך להכשירו, שכן הטעם הבלוע בו הוא פגום ואינו ראוי יותר לאכילה, ועם זאת אסרה התורה כלים שגוי בישל בהם מאכלי טריפה וחייבה אותם להכשירם, ולכן לא ניתן ללמוד משם לאיסורים אחרים ולומר כי כל טעם הבלוע בכלי נחשב כמו המאכל עצמו והוא אסור.
דיני מזיק
בתלמוד כתובות לד ב מובאת דעתו של רבי מאיר כי קנס הוא בגדר חידוש, מכיוון שבשונה מהכלל "קם ליה בדרבה מיניה" האומר כי האדם שמחויב בשני עונשים אין להענישו בשניהם אלא רק בעונש החמור מביניהם, בקנס חידשה התורה שעל אף שמושת על אדם עונש מוות, הוא עדיין יכול להתחייב גם בתשלום קנס.
לפי דעתם של הרשב"א,[5] והרמב"ן[6] גם בור הוא חידוש, מכיוון שאין דרכו לילך ולהזיק, וכן, בשונה משאר אבות הנזיקין, בור שהזיק אינו ממונו של האדם שכרה אותו, אלא שהתורה החילה עליו סטטוס אד הוק כאילו היא הבעלים של הבור לצורך חיובו, ועוד שהניזק הוא שבא לרשותו של המזיק.
מוציא שם רע
ההלכה קובעת כי אדם המוציא שם רע על אשתו שזינתה לאחר אירוסיה, והתברר שאכן אמת דיבר שזינתה בין ארוסיה לנישואיה, דינה בסקילה על פתח בית אביה. גם התברר שזינתה לאחר הנישואין, גם אז דינה בסקילה, למרות שבאופן רגיל העונש על זנות לאחר הנישואין הוא חנק, ולכן דין זה מוגדר כחידוש[7].
קישורים חיצוניים
- מסורת מול חידוש, מאת שלום רוזנברג, באתר מט"ח